משבר הקורונה הקצין בעיות שטרם טופלו ואת עוצמת ורגישות התגובות בגינן, וכאילו לא די בכך - העבודה מרחוק והבידודים החלישו את השייכות הארגונית, והעמיסו על אתגרי הזוגיות וההורות בתא המשפחתי. מה בכוחנו לעשות לצליחת האתגר, ולניהול הקונפליקטים שהצטברו באופן חכם בכדי לשמר היחסים החשובים לנו? להבין שהקונפליקטים תמיד היו שם, הם רק מציפים את החמץ וזו הזדמנות לסדר פסח.
אזהרת מסע -
כשם שלא נגיע לשחק בטורנטיר ספורטיבי בלי ללמוד את כללי המשחק ושמירה על כושר במיומנויות הנדרשות, כך חשוב להבין שמנהיגות וניהול תהליכי השפעה, בעבודה קל וחומר בזוגיות והורות, דורשים מיומנות גבוהה של יכולות בין אישיות. בכתבה הזו המפתח לעיקר המיומנויות: הגדרות, שלבים מומלצים ופרקטיקות (כולל טיפים מעולם הטיפול הזוגי המותאמים גם לטיוב הממשקים בעבודה) - אך רכישתן ושימורן ב"כושר" - באחריות המשתמש.
יתרוננו כישראלים: ישראלים טובים בלהציף קונפליקטים, לעומת תרבויות בהן אחד הגורמים המרכזיים לאובדן השייכות במשפחה - התרחקות, שחיקה וגירושים - הנו הקושי להציף את מה שכואב (כגון בארה"ב, דרום איטליה ומדינות נוספות בהן היחסים סימביוטיים או שה-PC מכתיב את הנורמה. בטורקיה, למשל, כמות מקרי הגירושים שמגיעה לבתי המשפט, עלתה בשליש בשנת הקורונה לעומת אשתקד).
האתגר: בהיותנו רגילים לקונפליקטים, אנו לא תמיד מזהים שהתחיל קונפליקט חדש, ולכן לא עוצרים לנהלו באופן מושכל, ואז הוא מנהל אותנו לכדי העכרת מערכת היחסים ושחיקתה. השלבים הם - ראשית - זיהוי שמשהו קרה, עצירה להרגעה עצמית, תכנון ניהול הקונפליקט ורק אז חציית האתגר ביחד.
איך עושים זאת? מודל רמזור לחציית קונפליקטים בטוחה (אחד כזה שעובד!):
א. אדום = תמרור עצור
1.
זיהוי - קונפליקט הנו אתגר/פער ביחסים, הכולל רגשות שליליים. כך שהרגש השלילי הוא למעשה תמרור המסמן לנו שמשהו קורה וצריך לעצור.
2.
וידוא קיום משאבים לניהול הקונפליקט - בהיותנו תחת עומס תדיר, אנו נוטים מהר מדי לשיפוטיות וכעסים, המקשים על ניהול מיטבי של הקונפליקט לכדי פתרון WIN-WIN. על כן חשוב לנהל את המשאבים שלנו בשגרה, באופן שמשאיר רזרבות סבירות לבלת"מים. ממש כשם שמנהלים (והורים) שמבינים שלפחות 30% מהזמן אינו בשליטתנו צריכים להשאיר זמן זה פנוי בתכנון. כך אסור לנו להיות עם קפיץ מתוח יתר על המידה מעומס התמודדויות בכל רגע נתון. להכיר את הגבולות שלנו, שבמסגרתם ערכינו עדיין יכולים לבוא לידי ביטוי. אחד הכלים הוא לבחור את המלחמות. קראתי פעם שבאותו הבית יכולים להתקיים רק 2 מתוך 3 ערכים בו זמנית: הורים מאושרים, ילדים מאושרים, בית מסודר. זה לא אומר לוותר, אלה לתעדף. לעיתים יש משהו חשוב שמחיריו כבדים מדי והוא שוחק את היחסים. התמקדו במה שחשוב יותר - ואליו הקצו המשאבים. לעיתים משהו פשוט אינו באמת מספיק חשוב, ואז לא מדובר בוויתור, אלה הבנה שזה לא בתעדוף, וניתן לשחרר עומס מיותר. לדוגמה הצבת גבולות בהורות - חלקנו מציבים גבול, כאשר אין לנו באמת הפניות והמשאבים לניהולו, ואז אנו חוזרים בנו ושוחקים את הסמכות ההורית. הצבת גבולות מחייבת קודם כל אותנו - לוודא שזה אכן חשוב דיו, שאנו שפנויים לנהל המערכה, בכבוד הדדי, לתוצאה הרצויה.
3.
הרגעה עצמית - התחושות של הרגש השלילי הנן תמרור עצור להרגעה עצמית, התבונות על המצב בפרספקטיבה כדי להצליח לחשוב על האופן המיטבי לניהול הסיטואציה. כעס, למשל, מתעורר כשאנו מקבלים משהו בניגוד למה שציפינו (לא מקבלים מה שרוצים/מקבלים משהו שלא רצינו), הוא בד"כ מתגבר מנטייתנו הקלה מדי על ההדק, לשיפוטיות, כלפי כוונות הזולת. מה שגורם לנו לנוע לתגובות סטרס של - FIGHT OR FLIGHT (כגון הימנעות בזוגיות מלומר מה שחשוב למול כניסה לריב, עונשים/שוחד בחינוך הילדים). טכניקות להרגעת תגובות הסטרס וניהול הרגשות שמציפים אותנו ועלולים להטביע את היחסים: ברמה הכי בסיסית שלוק מים ונשימות עמוקות - המסמלות למוח שהסטרס עבר ומונעות הסלמת התהליך המחמש את הגוף בהורמוני מלחמה. פיזית מומלץ לשבור את הסיטואציה באמצעות העברת נושא (הסחת הדעת), או יציאה לחלל אחר. למשל עם הילדים עובד כמו קסם פשוט לצאת החוצה. בזוגיות/עם מתבגרים ובטח עם קולגה - מומלץ לצאת להליכה משותפת - כך שנינו הולכים ודנים לכיוון המטרה ותוך כדי, מוציאים פיזית אנרגיות שליליות החוצה. למותר לציין יתרון נוסף - שכאן הנשימות מתבקשות. כשלא ניתן לצאת, השתמשו בחללים נפרדים - ערכו תיאום מוסכם שכל אחד נכנס לחדר אחר כדי להירגע.
ב.
כתום - חשוב בטרם תעבור - מי אנו רוצים להיות בניהול האירוע, איזה ערכים מובילים אותנו, מה התוצאה הרצויה ומה יאפשר. כשאנו עוצרים ניהול קונפליקט כדי להירגע, הסכנה היא הנטייה האוטומטית של המשך "חימום עצמי" - כל אחד בחדרו, במחשבות כמה הזולת מכעיס. מטרת שבירת הסיטואציה והריחוק - לאפשר לכל שותף לנהל את הרגשות ולא להתנהל על ידם, תוך כדי שהוא חשוב על האחריות שלו לתרום לשיח בונה ולקידום הפתרון, כסוג של ריקוד משותף לטובת המטרה. זה מצריך כיוון אקטיבי של המחשבות לשאלות כגון - מה אני מעריכ/ה בו, מה הוא צריך ממני כדי להיטיב לשמוע אותי, מה ביכולתי לעשות כדי לתרום לפתרון.
ג.
ירוק - חצייה בטוחה תוך וידוא שאנו אוחזים יד ביד או לפחות לא משאירים פצועים מאחור. זה השלב להזמנת השותף לנהל האירוע, מתוך ראייה שזו הזדמנות שמעירה אותנו לחיים, כך שלא ניסחף בתרדמת השחיקה. לקדם ביחד דיאלוג סקרני אמיתי לחקר והכרות מעמיקה של מה יאפשר (הערכים שאנו רוצים שיהיו בבסיס ניהול השיח - כגון כבוד, אהבה). פתיחה מחייבת בהדגמה שלנו לטובת ביסוס הנורמה של השיח (בבחינת נאה דורש) - הקשבה, שאילת שאלות, שיקוף ואמפתיה לרגשות שלו (שלא מחייבים אותנו להסכמה, רק מוכיחים שהוא חשוב לנו ושאנו לא מבטלים את רגשותיו), הצעת פתרונות אפשריים מאיתנו עבור השני ובהתאם בירור פניותו לשמוע גם מה כואב לנו ומה אנו צריכים ממנו.
ולקינוח הבונוס למיישמים
כשצ'רצ'יל לא נבחר אשתו אמרה לו שזו ברכה במסווה והוא ענה לה שזה יופי של מסווה...
-It must be a blessing in disguised
-If that is so - it is very well disguised....
כך הקורונה על שלל אימתה, וכל קונפליקט בחיינו, טומנים בחובם גם ברכה:
א. הבנה שהקורונה אפשרה לנו להפסיק לקחת את החיים כמובנים מאליהם - העבודה, הזוגיות, המשפחה - וגם אם היא הציפה קונפליקטים זו הזדמנות ששומרת עלינו שלא נירדם בשמירת החיים (זה שאתה נושם עדיין לא אומר שאתה חי).
ב. מתנת המנהיגות לצוותים ובבית לילדים. להירטב במבול, כשקונפליקט צף ומציף, זה טבעי. כשמצליחים לחשב מסלול מחדש ולעלות עליו ביחד, זהו "מודלינג" נפלא, ליכולת להתמודד ולצלוח משבר. מנפו את הרגע שאחרי לניתוח צוותי ומשפחתי כיצד התמודדנו עם המשבר. חגגו את ההצלחות, הפיקו עקרונות וחזקו ארגז הכלים של כולם, לקראת העונג הבא.
