אני מוצא עצמי משוטט על פני שנת 1961. אבי לראשונה התלונן בפני על כאבים מוזרים בחזה ובראש. את הביקור הראשון אצל הרופא הוא דחה, דחה ודחה. כשאבי החליט ללכת זה היה מאוחר. תוך תקופה קצרה מאוד הוא הלך מאתנו. ב-ח' באייר תשכ"א לפני 61 שנים נפרדתי מאבא, שבימים אלו אני מרבה לחשוב עליו. מרבה להרהר על ילדות של אבא שגידל אותי, אבא שלי שגדל בבית הילדים היתומים "דיסקין" בירושלים לאחר מות אביו ונטישה כואבת של אמו את ילדיה היתומים. אבא, שגדל בלי לדעת מהי אהבה בילדותו, חייו הבוגרים היו מלאי נתינת אהבה לסובב אותו ובעיקר לילדיו. מאותה נתינה רחבת לב. עוד הספיקו לזכות לקבל גם רעייתי ובתי - נכדתו האהובה. אָבִי גָּדַל מִמַּחֲסוֹר יָתוֹם וּמִמַּחֲסוֹרוֹ נָתַן לִי חַיִּים. לְאָבִי שָׁכְחוּ לַעֲרוֹךְ טֶקֶס בַּר מִצְוָה בְּבֵית הַיְּתוֹמִים עַל שֵׁם דִּסְקִין בִּירוּשָׁלַיִם לִי אַבָּא עָרַךְ טֶקֶס בַּר מִצְוָה בְּבֵית אָבוֹת לִזְקֵנִים עֲרִירִיִּים בְּפֶתַח תִּקְוָה. אָבִי בִּקֵּשׁ לְשָׁמֵחַ זְקֵנִים עֲרִירִיִּים בְּפִתְחֵי תִּקְוָה שֶׁנִּנְעֲלוּ בְּפָנָיו אָבִי בִּקֵּשׁ לָתֵת לִי אֹזֶן כְּרוּיָה לְמִי שֶׁהַתִּקְוָה לֹא לִטְּפָה אֶת חַיָּיו. אָבִי, מִסְּבִיבוֹ רְחוֹבוֹת דָּהֲרוּ בַּהֲמוּלָה צוֹרַחַת נִדְּבוּ לֶאֱלוֹהִים מִשּׁוּלֵי פֵּרוּרֵי עוֹדֶף לֵאֶה מִסְּבִיבוֹ רְחוֹבוֹת בָּנוּ צְרִיחִים שֶׁפָּסְחוֹ עַל הַלְמוּת לְבָבוֹ הַדּוֹמֵעַ שֶׁלּא בָּנָה בַּיִת לְעוֹלָמוֹ אֲבָל בֵּית עוֹלָם מִהֵר לָקַחַת אוֹתוֹ אֵלָיו לִפְנֵי יוֹתֵר מִדַּי שָׁנִים. הַיּוֹם אֲנִי מֵצֵר, שֶׁלֹּא בִּקַּשְׁתִּי מֵאָבִי סְלִיחָה עַל יָמִים שֶׁצֵּעַרְתִּי אוֹתוֹ.