במי דברים אמורים? בנימין נתניהו קנה את עולמו הדל משך תריסר שנות שלטון. בצד הישגים לא רבים הכזיב את תומכיו בהבטחות סרק, כמו סיפוח שטחים ביו"ש, בִּישׁוּב הגולן ("רמת טראמפ"); בהורדת מִסִּים; בלחימתו הבזבזנית והרופפת בקורונה בִּסְּגָּרִים מיותרים (שלא נכפו על אברכי ה"כוללים"), שהרסו את הכלכלה וחיסלו אלפי עסקים. בזבזנות שהותירה את קופת המדינה ריקה; בשיסוי כלפי מי שלא חסה תחת כנפיו המרוטות ("סְמולָנִים", "בוגדים". "האירנים גילו את תוכן הטלפון של גאנץ, שהוא בכלל חולה נפש", ומה לא).
הוא הפר כל הסכם, הנהיג תרבות שקר, קיים מגעים עם מפלגות ערביות ("אבו יאיר" בפי קהל זה, הכשיר את מנסור עבאס ואף קיים מו"מ עם "המשותפת"); דיכא את "הרשות" והרעיף מיליוני דולארים קטרים על החמאס; שחרר 1,100 מחבלים בפרשת שביט; העלה קיצונים ערביים ויהודים לשלטון ברשימותיהם (בן-גביר וסמוטריץ' על הציונות הדתית). בצד כינון הסכמי אברהם הרס את מרקמי היחסים העדינים עם ארה"ב, מצרים וירדן, וכן עם הקהילות היהודיות בארה"ב;
היה עסוק בענייניו הפרטיים והמשפטיים ולא שעה לקריאות הנואשות ממערכת הכיבוי (אסון הכרמל), ממשטרת ישראל שלחם במפכ"ל ומנע ממנה תקציבים או מינוי מפכ"ל; הרס כמיטב יכולתו את מערכת המשפט ("הפרקליטות תופרת תיקים", העליון עוקף חוקים עד שתומכיו המסונוורים הציעו החל מ"לעלות על בית המשפט העליון בבולדוזר 9D" ועד ל"צביעת קיר בלבן ולהעמיד לפניו את השופטים מול כיתת יורים"). למרות כל ההתראות שקיבל "לא ידע" את הסכנות מהתקהלות-יתר בקבר הרשב"י במירון, ממש כפי שלא ידע על הזמנת מיטב השפים היקרים לבלפור, או על אספקת ארגזי השמפניה הוורודה שהזמינה רעייתו. זהו העולם שבנה וחסידי כת הליכוד, כפי שהיא כיום, שמחים בו ורוצים להשיבנו לשלטון מעוות זה.
על-רקע שלטונו המונרכיסטי של ביבי הציצו לרגע מנהיגים אלטרנטיביים. אומנם רק גדעון סער העז לקום, למרוד ולעזוב. ישראל כ"ץ וברקת צייצו אך שבו מיד למחילותיהם. אולם בשדה הפוליטי שמחוץ לליכוד הצליחו "מגורשי בלפור" נפתלי בנט ואיילת שקד להוכיח יכולתם כְּשָׂרִים, ועם כל ההסתייגויות מהמהלך בנט הוכיח עצמו, למרות טעויות מיותרות שונות (כמו ענין ביתו ברעננה) כראש ממשלה טוב, ופעל היטב גם תחת גלי ההשמצות והטינופת שביבי ואנשיו הטיחו בו. שקד התגלתה כְּשָׂרַת משפטים וּפְנִים יעילה ומוכשרת, אלא שהם שילמו את מחיר הקמת רשימה שכללה מספר מועמדים עלובים שהתפתו, נטשו והביאו לנפילת ממשלת השינוי.
לברך ולהלל
לצד בנט התבלט והפתיע לטובה יאיר לפיד הן בתפקידו כשר החוץ והן ביכולתו להעדיף את טובת המדינה על ענייניו האישיים, להמליך תחילה את בנט לראשות הממשלה ולהכנס קל מהרה אחריו לתפקיד קשה זה, תפקיד שקשייו כפולים מִכָּרָגִיל בהיותו ראש ממשלת-מעבר לתקופה קצובה וקצרה. לפיד בנה רשימה איתנה יחסית, התפנה שלא כבנט ב"ימינה" לטפח אותה. הוא ספג בשקט את העלבונות שביבי ושופריו הטיחו בו, שיקם את משרד החוץ ואת היחסים עם ארה"ב, מצרים וירדן ובבוא שעת משבר השכיל לטפח את מתחרהו לכס, בני גנץ, כשר ביטחון, את הרמטכ"ל ואת שירותי הביטחון השונים, הרדים את האויב, הג'יהאד המוסלמי, ולא היסס להכותו עד חורמה, ללא היסוסים, ללא ויתורים וללא שחרור עצירים ביטחוניים, תוך מניעת התערבות של החמאס בלחימה, ומניעת באוכלוסייה האזרחית הן אצלנו (אפס קורבנות) והן בעזה.
כבר יש השואלים בטרוניה "ומה הלאה"? כאילו לביבי ולקודמיו היה פתרון. ובכן איש טרם מצא תשובה לבעיה הפלשתינית. תמיד מדינת ישראל נתונה לאיומים קשים על קיומה, ממלחמת השחרור, דרך ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים והסכנה האירנית. אכן הבעיה הפלשתינית (ביו"ש, ברצועה ובקרב ערביי ישראל) טעונה פתרון, אך כל עוד לא נמצא כזה יש לשמור את הבעיה על אש קטנה. בינתיים קרס צבא סוריה ולבנון הרוסה. יחסי ישראל עם מצרים, ירדן סבירים ואפילו עם עירק במידת-מה. יש לקוות שיחסי ישראל-רוסיה לא יתדרדרו. אפשר ופעם יגיע פתרון.
לא מכבר מיליונים נטשו בגלי הגירה אדירים את סוריה ולבנון. לא הייתה כמעט הגירה מרצועת עזה. קטר, שאינה ידידותית לנו, מוכנה להשקיע תועפות הון בעזה אך לא הציעה אפילו למשפחה אחת לצאת מעזה ולהיבנות בקטר, כך גם המפרציות. מצרים לא הציעה לעזתים שִׁיקּוּם באזור אל-עריש או סיני. הפתרון היחיד שכולם מציעים חינם הוא להקים מדינה פלשתינית דווקא לצד ישראל הדחוסה, לאחר שראינו מה הביאו לנו הסכמי אוסלו השערוריתיים וה"הינתקות" שביבי תמך בה ושגלעד שרון, המועמד עתה בליכוד, מתגאה בכך שהוא זה שהציע זאת לאביו כאשר קדרו מעט השמיים מעליו. כן, הציונות הדתית עדיין עם ביבי.
וכאן ההזדמנות להודות להם ולברך ולהלל את כל אלו שעסקו במבצע עלות השחר, החל מראש הממשלה, שר הביטחון, צה"ל, כוחות הביטחון, שרותי ההצלה כולל מערכות הבריאות והכבאות ובמיוחד את כל האזרחים האמיצים של עוטף עזה, שדרות ונתיבות וסביבותיהם שנשאו בנטל המגבלות, החשש המתמיד לחייהם וחיי ילדיהם, הגם שטרם זכו לבניית המקלטים וההגנות שהובטחו להם שמתמהמהות כבר שנים. באה העת להבטיח את חיי התושבים שבטווח האש מאותה רצועה אומללה ומקוללת שיחד עִמַנּוּ מחכה לנס ולפתרון.
