אלו אינם ימים לחיוכים וגם מועד הטלת האחריות לכל מִדְרָג הַכֶּשֶׁל הנורא טרם הגיע, אך אירועי שמחת-תורה מזכירים לְךָ נשכחות, מעלים בראשך אסוציאציות ואתה זוכר אותן בכאב.
מורנו ורבנו מוהר"ר קלינט איסטווד זי"ע [כלשון אותם פשקווילים ומודעות של אלו שממיתים עצמם באוהלה של תורה, אך לא באוהל סיירים, חלילה] לימדנו פרק בלחימה באחד ממערבוניו הראשונים: "אל תאיים! תִּירֶה!!". בקורסים לְיֶּרִי באקדח מלמדים: "אל תשלוף אלא אם ברצונך לירות מיד"! כנראה שקצינינו וְשָׂרֵינוּ החמיצו שיעור זה. שבועות וחודשים איימו על החמאס, דברי קילוסין וגאווה נאמרו ונכתבו על הגדר החכמה המגינה עלינו מפני כל אויב וצר. שָׂרֵינוּ וקציננו דברו גבוהה גבוהה אך החמאס הוא שתקף, במלוא הכוח, בהפתעה, באכזריות ורצחנות שלא ראינו דוגמתן ואבוי: שוב הופתענו והוכינו מכה גדולה, אכזרית ואיומה. שוב הלקח לא נלמד. ההתפארו בכוחנו והאיומים על האויב, בשתי החזיתות כאן ועל אירן נמשכים ממש כמו לפני יום הפלישה לפני שבועיים. אין מדובר בניסיון להרמת מורל, לכך די בהצהרות דובר צה"ל. כל שר ופקיד מוצא לנכון לאיים בשם המדינה.
אולם בצד המכה הנוראה בה הוכינו הנה התבררו עובדות כואבות, כמו שהאלוף בריק התריע עליהן מראש כנביא-זעם, ואף גרוע מהן. שירותי הביטחון הרבים הכזיבו. צה"ל הגדול התגלה שאינו עָרוּךְ כראוי להגיב מיד על הפשיטה. התארגנותו נמשכה שעות. חיל המודיעין התגלה במערומיו ממש כמו בערב מלחמת יום הכיפורים. חיל-האוויר היה מבולבל ובמקום להזניק מיד מטוסים ומסוקים לגבול בזבז שעות בפטפטת לאורך שדרת הפיקוד ובאותו זמן אזרחינו וחלק מלוחמינו נטבחו. בישובי הגבול אספו המשטרה ופיקוד העורף מראש את הנשק האישי שהחזיקו גברים ואף נשים בוגרי צה"ל בבתיהם ליד הגבול. הנשק ניטל אפילו מחברי כיתות הכוננות בטענה שהצבא יגן על ישובים שיותקפו, כאילו רוח טמטום קנתה שביתה באחראים לאיסוף נשק המגן.
לוחמי המילואים שגויסו לאט מדי פתחו את מחסני החירום והימ"חים ונדהמו ממחסור עצום בנשק ותחמושת, מציוד לא מתוחזק ולא שמיש. נשק חלוד ושלא לדבר על מחסור באפודים קרמיים. טנקים, כן טנקים חמושים, ניצבו ללא צוותים וללא שמירה בסמוך לגבול. מספר ניצולים מהטבח באותה מסיבה שקוימה באישור כה סמוך לגבול העידו כי ניצלו ממוות כאשר נכנסו לטנק כזה בבריחתם. אולם לא רק גופי הביטחון הכזיבו. ימים על ימים במלחמה כל מערכת השלטון לא פעלה. למן ראש הממשלה שהתגלה רק ביום השלישי למלחמה. נתגלתה קריסה של רוב המערכות, למרבה המזל לא הכזיבו מד"א ורוב מערכת הבריאות. ביום ה-13 למלחמה עדיין האוצר מעכב כספים, לרבות שחרור כספים למימון דיור חילופי לאזרחים שפונו מבתיהם בשתי החזיתות, בדרום ובצפון. לטוב המזל אזרחים טובים התגייסו מיד ביוזמתם לאסוף ולרשום כל מידע על נספים, פצועים, נעדרים וחטופים. אזרחים החלו לספק מזון, בגדים וציוד לניצולים ולחיילים. היו שרכשו במיטב כספם אפודים קרמיים לחיילים, שלמרבה התימהון כה חסרו בימ"חים. עם ישראל שוב התעלה על מנהיגיו.
רבים עברו משברים רבים בחייהם. החל מרצח הקהילות והמשפחות בשואה. אח"כ עברו ניתוק מֵהוֹרֶה או קרוב שנאלץ למסור אותנו, כילדים, לנזירות ולגויים שהצילו את חיינו. לאחר מכן שוב נותקנו מהגויים חסידי אומות העולם. "עלית הנוער" העלתה את הילדים שרידי השואה ארצה בשנים 1945-6 ערב מלחמת השחרור למוסדות ילדים, כמו בירושלים שחיש הפכה לעיר מופגזת ונצורה. אחרי שנים במסגרות נוער בקיבוץ או בבתי ספר חקלאיים גויסנו לצה"ל, רבים מאתנו נותרו ללא כל עורף אזרחי וכלכלי. חלקנו עברו בצבא מקורס לקורס כולל קורסי קצינים בחילות הקרביים ובשירות המילואים עברו עוד קורסים פיקודיים או מקצועיים נוספים. רבים נותרו לשרת בצבא הקבע והעפילו לצמרת הצבא, לרבות בדרגות אלוף ואף היו לאלופי פיקוד [כמו יוסי פלד, חיים ארז ולצדם יאנוש בן-גל]. לחמנו במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים ובמבצעים שביניהן. היינו לא פעם בקרב ותחת אש אך תמיד בביטחון מלא בצה"ל, במדינה ובמוראל גבוה.
והנה לעת זִקְנָתִי נשבר בי משהו. זה החל במועקה עם חילופי השלטון במדינה. לפתע מדינתי היקרה עברה רעידת אדמה פוליטית, החל חורבן הדמוקרטיה. במסע הבחירות לא הוזכרה מהפכה משטרית, על מהפכה משפטית אולי היה רמז קלוש. ביבי קנה את המפלגות החרדיות בהון ציבורי, בהסכמים קואליציונים מושחתים ובהבטחה לפטור חוקתי משירות אברכים בצבא. ביבי ונאמניו הרסו כל חלקה טובה שהשאירה להם הממשלה הקודמת: כולל אוצר מלא. יחסי חוץ טובים, לרבות עם ארה"ב, ירדן ומצרים, משק מתפקד, ביטחון חוץ יציב וביטחון פנים סביר. נוצרה תחושה שהמדינה נהרסת אט אט תחת שלטון מושחת הדואג רק לעצמו. כל מי שעזב את הליכוד הושמץ כ"שמאלן". ליצן מונה לשר לביטחון פנים. אחר לממונה על הגרעין ושלישית לשרת ההסברה. שארית מייסדי המדינה, בניהם ומיטב מגיני המדינה, לוחמים וקצינים בכירים בדימוס הותקפו בהפגנותיהם הבלתי-אלימות, הם נרמסו בפרסות סוסי משטרה, הופלו במתזי מים עזים מ"מכתזיות" ואף נעצרו. אותו שר שלא שירת בצבא דרש להחמיר את אלימות המשטרה בפיזור הפגנות שקטות ובו בזמן המשיכה מלאכת החקיקה להרס הדמוקרטיה.
חיכינו לנס ותחתיו בא אסון. בטבח שמחת תורה [כה אבסורד המועד שזה שמו].
תחושת שואה
אף שלצערי כבר אין בזיקנתי יכולת ליטול חלק בקרבות או לתרום תרומה ממשית להגנת מדינתי. משהו נוסף התערער בעולם שבניתי לעצמי "בעשר אצבעותי". צבאנו המפואר הכזיב, נמצא לא מוכן למלחמה ובלתי כשיר להתארגנות מהירה לקרב. כאן לא הפתיעונו ארצות אויב בעלות צבאות אדירים, אלא ארגון טרור עלוב יחסית: ללא חילות אוויר וים, ללא טנקים וסוללות תותחים. מאזרח גאה במעצמה יהודית ואזורית חזרתי כאילו, במעורפל, להיות ילד יהודי בשואה או בפוגרום במדינה מוסלמית, אך הפעם כמבוגר המבין את המתרחש ומזועזע מריבוי הַקֹורְבָּנוֹת שֶׁנִּיצּוֹדוּ בשדה הפתוח כיהודים באותה שואה [אלוהים. 1,400 איש אשה, זקן ותינוק! המספר הזה מבעית, שלא לדבר על אלפי הפצועים שחלקם, אבוי, יוותרו נכים], נבהלנו מהאכזריות הבלתי אנושית של אותם פועלים עזתים שהתפרנסו בישובים שעתה טבחו בתושביהם ברובה, בסכין ובשריפת תינוקות, חטפו ושבו שבויים אזרחים, כולל נשים וטף. אומנם נפעמנו מגבורת המגינים שבאקדחים עלובים עמדו מול אלפי רוצחים חמושים ברובים, רימוני-יד, מטעני חבלה ומטולי RPG. עתה אנו מתפעלים מֵעַמֵּנוּ שחזר לעצמו, התגייס בהמוניו, התעלם מהשנאה שביבי ואנשיו הפיצו ומיד התארגנו להושיט יד ולעזור, מתרומת כספים ואמצעי מחיה, עד התגייסות לצבא ותרומות דם. שוב הוכח שאין פיצול לפי עדות או אמונות. עם ישראל הוא אחד. עם ישראל חי.
אולם האסון הצבאי נוסף על השבר הפוליטי. החשש מדיקטטורה הפך למועקה ואפילו פה ושם לחשש להשמדת המדינה ובניה. עדיין קשה להעריך את נזקי החקיקה המשפטית הנ"ל, שהביאה לנטישת רופאים ובעלי מקצוע חיוניים במלחמה שכבר ירדו לחו"ל, להפסקת התנדבות של לוחמים, כולל טייסים וקצינים בכירים, הרבה מעבר לגיל הפרישה.
לא למדנו מאומה מהפתעת מלחמת יום הכיפורים. שוב הופתענו. אך גם לא למדנו דבר מאסון שמחת תורה. עדיין דובר צה"ל, אלופי הפיקודים, הרמטכ"ל ושר הביטחון מתהללים בצבאנו האדיר אף שרק לפני שבועיים לא מילא אחר הציפיות ממנו. שרים וח"כ יושבי-בית מאיימים כגיבורים בטיהור רצועת עזה משלטון חמאס. כבר נכתב בספר מלכים א' "אל יתהלל חוֹגֵר כִּמְפַתֵּחַ". אם רק חָגַרְתָּ את החגור למלחמה אל תתהלל כלוחם הַמְּפַתֵּחַ את חגורו לאחר הניצחון. מבצעים צבאיים, בהם אפילו כאלו שלוחמים כבר יצאו לדרך, בוטלו ברגע האחרון על-ידי נתניהו.
ארה"ב ידידתנו אוחזת עתה ברסן הממשלה הזו. תחילה האיצה בנו להכות, העדפנו לחכות ועתה כבר יש סימני ריסון ובלימה. כבר שבועיים המשק מגויס. אנשי צבא המילואים חסרים במשק האזרחי. משך הגיוס מוגבל. אכן ההכנות והתכנונים חשובים אך היכן עובר הגבול בו העיכוב הופך לביטול? האם הממשלה יודעת זאת? האם שוב נתניהו מאיים בנוסח "החזיקו אותי, פן אצא לקרב". האם שוב הוא מתכוון לקנות בכסף [לא שלו כמובן] את לב מנהיגי החמאס כפי שעשה עד ליום הטבח וכפי שקנה את מנהיגי החרדים והציונות הדתית? כך זה במדינה החסרה מנהיגות אמיתית, שיש בה מנהיג הדואג רק לעצמו ומשתמש במשרתו הרמה כדי להפיץ רעל ושנאה ולשסע שסעים בעם ואישיותו הרופסת מתגלה בעת משבר.
מי ישלוט ברצועת עזה אם אכן יסולק משם החמאס?
א. ברור לנו שלא נסכים, ככל שבכוחנו, לשלטון חמאס;
ב. הנשליט את הרשות הפלשתינית הרקובה, שעומדת בפני החלפת מנהיג ומשלמת לרוצחינו? האם נשלם בדם חיילינו כדי להכתיר את הרשות בעזה? אותה רשות שנכשלה בבחירות מול חמאס?
ג. המצרים אינם חפצים לשלוט בעזה. גם הם כבר נכוו משליטה כזו ממלחמת השחרור עד 1967; מצרים אינה איתנה כלכלית וסובלת מקבוצות טרור במעמקי סיני.
ד. שלטון בינלאומי? עד כה רק נכווינו מהאו"ם ושלוחיו. כולל ההתפנות מסיני לדרישת נאצר; מאונרא - מפעל להנצחת הפלשתינים לנצח נצחים; מהפגיעות בנו בעל מוסדות האו"ם, כולל מועצת הביטחון;
ה. נסיגת צה"ל והשארת העזתים לגורלם - מצב בו ארגון טרור כלשהו יתפוס בה את השלטון;
ו. חלילה שלטון ישראלי שיחייב את מדינת ישראל לשמור על הסדר והביטחון ולדאוג לכלכלת 2 מיליון שונאים, לבריאותם, לחינוך ילדיהם ולכל צורכיהם.
מה הפתרון? שאלו נא את ממשלתנו ואת הנשיא ביידן.
מיון חטופים בידי חמאס
חמאס כבר ממיין את החטופים לפי אזרחותם. אסור לנו להסכים לכך. כל החטופים נחטפו באכזריות משטח ישראל ואת כולם יש להשיב. כן, ראינו זאת בפרשת חטופי המטוס לאנטבה וכבר אז הזכיר לנו את מיון היהודים על-ידי ד"ר מנגלה ימ"ש. יזכר לטובה הקברניט הצרפתי של אותו מטוס שהתנגד למיון.
אמנם נשיא ארה"ב עומד בפני מערכת בחירות וחשוב לו להציג כהישג את שחרור אזרחי ארה"ב, אכן אנו זוכרים גם את פרשת שחרור השבויים האמריקנים בטהרן, שאז התחרו הנשיא קרטר ומתחרהו בבחירות על ההכרה בהישג, אך יש למנוע זאת ואת כאן ואת ההפרדה בין דם לדם. דין אחד לכל החטופים! גם על מיון זה צריך החמאס לתת את הדין!
