מיותם הכיסא בשולחן ביום חג
וצפה לשובך כל מבט בחלון.
עפיפון עם דמותך מקשט את הגג,
ותמונות כל פינה בסלון.
מדמעות שזלגו כבר נסדק עור פנים
וגרון שוב ניחר מהבכי.
עצב מר בתוך נפש משחיז סכינים,
לגורל שמתיר סטירות לחי.
מהיום בו אבדו אחרוני עקבותיך,
כל עולם התעטף בשחור.
ישמור אל בשלום, על נתיב צעדך,
כך תוכל שוב הביתה לחזור.
אל יודע, אף פעם לא שכחנו אותך,
לא האם, לא האב, לא אומה.
במהרה בבריאות מצפים לשובך,
איש איננו אוהב מלחמה.
אם ידיך כבולות מייחלות אל הדרור,
מתוך שבי אויב האכזר,
דע כולנו תפילה, שתוכל לחזור,
אם אפשר כבר היום... או מחר.
