|
1 |
|
| |
לא צריך להתאמץ הרבה כדי להיזכר בגוויותיהם השרופות, הירויות או המרוטשות של שישה מיליון יהודים, לרבות ילדים קטנים למאות אלפיהם, שאת נקמת דמם לא ברא אפילו השטן.
הכיצד זה לא עמדו להם "רחמיו העזים של הבורא" אם יש כזה?
ולנוכח חפותם המוחלטת של הילדים הקטנים שנספו בשואה - האם אין זה מגוחך אפילו להעלות על בדל דעת שהעולם מנוהל על ידי אל מלא רחמים?
|
|
|
|
|
|
|
 סגור |
כתוב תגובה ל-
קורא מזדמן |
|
|
2 |
|
| |
ואני מצטערת על האיחור בתשובה. משום מה תמיד נדמה לי שאין הרבה קוראים לשירה, ומי בכלל יקרא את השיר הזה. למרבה השמחה בכל פעם אני מתבדה, ויש קוראים, ויש תגובות.
התגובה שלך אכן לגיטימית, וגם אני חשבתי פעם כך, ולכן אני כל כך מבינה את הלך המחשבה הזה.
יש שלב בחיים שכל הראיה משתנה, ופתאום רואים את התמונה הגדולה, ואת העובדה שכל העולם מנוהל על פי עיקרון הסיבה והתוצאה.
השיר הזה אישי מאוד, והוא מתייחס אל הרגש העצום של הכרת תודה שעלה בי כשהבנתי שכל מה שיש לי בחיים אינו מובן מאליו. כל הדברים שנהגתי לקבל כמובן מאליו, אפילו כמו זה שאני קמה בבוקר, ושיש לי רגליים לקום אתן מהמיטה, ויש לי ידים שתעזורנה לי לרחוץ את הפנים. זה לא מובן מאליו, ומתחילים להבין את זה רק כשחס וחלילה מאבדים יד או רגל.
אני מעדיפה להודות על מה שיש לי לפני שחס וחלילה יתרחש בחיי דבר כזה, והתודה על כל הדברים הקטנים שמביאים בעקבותיהם דברים גדולים פוקחת את העיניים עוד יותר, לראות את כל נפלאות היקום, להתפעל מכך שיש זריחה בבוקר, שיש מסביב עצים ופרחים, שיש מים לשתות ואוכל לאכול.
אין זה אומר שהעולם מושלם, מספיק לקרוא את העיתון הזה כדי לראות כמה צרות יש לנו, אבל אם מסתכלים על התמונה נכון ולא מתמקדים רק בדברים השליליים, מקבלים את הכוח
ואת היכולת להתמודד עם הדברים השליליים ולשנות אותם.
מאחלת לך יום נפלא ושבוע מקסים. |
|
|
|
|
|
|
|
סגור |
כתוב תגובה ל-
אורנה רב-הון |
|
