ארץ שחונה ו"שכונה".
פעם נרדמתי לאיזה עשרים שלושים שנה,
וכשהתעוררתי סוף סוף וחיפשתי ת'מדינה,
שפשפתי את העיניים בחוסר אמונה,
כי מצאתי כאן ארץ שחונה ו"שכונה".
קיבלנו פעם ארץ לפקדון עולם,
כזו שכבר משה רבנו עליה חלם,
ארץ זבת חלב ודבש, ארץ מכורה,
שאנשיה יודעים להבחין בין טוב לבין רע.
והיה לנו דגל וסמל, הייתה מדינה,
ובנינו בית, שתלנו עץ, המצאנו מכונה.
ואז בגאווה רבה מתחנו החזה,
כי ידענו שישראל ערבים זה לזה.
ומאז עברו יותר משישים שנה,
ויש לנו בית, מכונית וגינה,
"אח גדול", "הישרדות" אף יותר,
וממש לא איכפת לנו מ"האחר".
כבר אין אצלנו "ביחד", ו"שבת אחים",
לא סופרים אף אחד, רק אם מוכרחים.
בשדרות יש קאסמים, זה אומנם לא חביב,
אבל מזל שזה לא מגיע אלינו לתל אביב.
כן, הייתה לנו ארץ מקסימה וקטנה,
התחלנו את הדרך עם הרבה אמונה,
והיום אנו משנים אותה ל"שכונה",
והיא בתגובה הופכת לשחונה.
