1. מעשֶה בְּדב ואדם
שנפגשו בַּדרך
והפכו לידידים
בְּלב וָנפש.
נתן האיש מחסה
לדב בביתו
וּבתמורה נתן הדב
לרעהו אגוזים
וּבננות.
אכלו השניים יחדיו
שתו יחדיו
לנו ביחד וחיו באושר
ובעושר
על מי מנוחות.
פעם אחת שקע האיש
בתרדמה עמוקה.
איש לא טָרַד
את מנוחתו. הס
הושלך בחדר, ואפילו
הדב שמר על
דממה מוחלטת.
רק זבוב
סורר אחד עז פנים
נדבק למצחו של האיש
וטייל לו שם להנאתו
כאילו היה זה
גן שעשועים, כשהוא
לא חדל להשמיע
את זמזומו
הטורדני
ברוב חוצפתו.
חרה הדבר מאוד
לדב על הזבוב
המפריע את
מנוחת ידידו הטוב.
שוּב וָשוּב ניסה
לגרשוֹ בְּכף ידו הגסה.
אולם הזבוב
העקשן עמד בְּמִרְיוֹ,
וסֵרַב להתפנות.
מֶה עשה הדב
הזועם? נטל
אבן גדולה
ויידה אותה על הזבוב,
שנפח את נשמתו.
הדב הטיפש
רק לא שם לב
שהוא פצע
גם את ידידו האומלל
וַהֲרָגוֹ, בַּדרך
אל הגיהינום
הרצופה הפעם
כוונות טובות
והצהרות ידידותיות.
מאותו יום מר ונמהר
הדב רוצה
לרקוד
כמו קיפוד
בְּיער הבדידות.
בְּיַעַר המתים.
2. לוֹבֶשֶׁת אֶת פָּנַי
לַאֲרוּחַת בֹּקֶר כְּמו סֵפֶל
בֵּין סֵפֶל לְחִיּוּךְ בָּהִיר
בְּבֵית הַקָּפֶה
לֹא תָּמִיד הַסֵּפֶל
לָצוּד
בְּעֵינַיִךְ שְּׁפַנֵּי שֶׁמֶשׁ
אַרְנְבוֹת יָם.
.
3. לוֹבֶשֶׁת אֶת פָּנַי
לַאֲרוּחַת בֹּקֶר
כְּמוֹ סְפָלִים מְלוּחִים.
אֲנִי מֶלַח הָאָרֶץ.
לְגוֹלֵל
מַסֶּכֶת דִּבְרֵי הַיַּמִּים.
מְגִלַּת יַם הַמֶּלַח.
4. לוֹבֶשֶׁת אֶת הַסְפָלִים.
גּוּפִי הוּא מוּזֵיאוֹן הַשּׁוֹאָה
וְעֵינַי הַטְּלַאי הַצָּהֹב.
רֵיחַ הַסְפָלִים בְּיַד וָשֵׁם.
אֲנִי
מְכוֹנַת הַשְּׁמָדָה עַצְמִית
בְּבֵית הַקָּפֶה.
