ספר השירים החדש של אדלינה קליין הוא ספר רב-לאומי. הטקסט הפותח מסביר את שמו ("ריקוד הצרצר"): במוזיאון בבאלי מוצגים בתיבות עשויות קני במבוק - צרצרים. נקרא להם אולי "צרצרי קרב" (הם משתתפים בקרבות צרצרים). בספר שיר בשם "ריקוד הצרצר". ואמנם יש בספר זה מיסוד הפנטסטי - הקולות נושפי אש:
"גַּם מְרַגּשׁ הָיָה לָחוּשׁ אוּלַי/נְשִׁיפַת אֵשׁ קוֹלִית/מִתּוֹךְ גְּרוֹנְךָ הַשָּׁר" (עמ' 5). מופיעים בנים שהם ילודי כוכבי שמים - נעימות ולחן גוררים הָרִים מֵאִיֵּי הַנֶּפֶשׁ. השמש משמיעה זמירות - אולי חלק מלחן הספירות, מוזיקה שמימית. האהובה שופכת את ליבה כך לרגל פגישה עם האהוב.
גם בשיר "מטוסים כעופות דורסים" (עמ' 6), שנכתב לאור תמונה באודיטוריום "יד ושם", אנו בעולם פלאים. עם הד תותחי המלחמה והפצצות המטוסים הפולחים את האוויר כעופות דורסים (הנראים כנראה מהתמונה) המלחמה מתוארת כאוניית משא הנוסעת על יבשת אדומה מדם, לאור הדמדומים. המציאות מופיעה כמתוך חלום זוועה - בתי העיר נופלים ומתמוטטים, כשורת קלפים שהרוח נושבת בהם. המציאות מופיעה כפזורת צבעים בערבובייה, וכל המלחמה מסוכמת במילים:
"הֶבֶל וּבְזִיּוּן הַהִגָּיוֹן הָאֱנוֹשִׁי: נִגּוּן תְּהוֹמוֹת". לא שהמלחמה אליה אדלינה מתייחסת כאן, אינה מציאות של ממש, אלא שהשיר חווה אותו מבעד למסך חלום.
בשיר "פִּיתּוֹת" (עמ' 9) ידי קמח משיבות ריחות עשן, אך השיר עצמו רקעו ריאלי - אי שם, בנגב, בדואי, מן הסתם מְגַבֶּל פיתות על אבן מעגילה, תחתיה אש. זו תמונה הלקוחה מהמציאות, תצלום רגע, אך אין חסרים בתמונה, הסטאטית מעצם טבעה, גם תנועה, גם פלאים - אל אלה מתייחסת המשוררת בהעלותה על בַּדָּהּ הצבעוני "מֻפְלְאוֹת טֶבַע אִלֵּם, מִשְׁתַּנֶּה". שני שירי אוֹפִים מוקדשים לנשמת אביה של המשוררת.
אך שירה זו נוסעת לא רק במרחבי הפנטסטי, המקושר על כנפי דמיון - היא גם כאן ועכשיו, סובבת בטבע; משכימה עם הטל, שטה בין פרחי בר; גוֹמַעַת מֶרְחַקִּים רַבִּים - חלקי מציאות ילדותה וגם בגרותה בארץ. הים, החול, השחפים מעל לים מרחפים, הגלים הם סביבתה הטבעית. הטבע קם בשיריה לתחייה, עוטה לבוש מיוחד, של עדנה, שירה, עצב, אף קדרות, ערגה:
"עֲשׂבִים עֲגוּמִים מַבִּיטִים בְּעֶרְגָּה סְמוּיָה/לְעֵבֶר פְּרָחִים סְמוּקִי מַבָּט". כנערות שזו יציאתן הראשונה לדרך האהבה. זו היא ה"מִתְנוֹעַעַת כְּעָלִים בָּרוּחַ הָרַכָּה" (עמ' 12), הנחבאת אל תוך שירי המשוררת. כל אלה הם נוף מרחבי אהבה.
אך גם (עמ' 30) נמצא המשך לשירי טבע:
"אֵיךְ שֶׁשָּׁרִים הֶהָרִים/הַמְלֻבָּשִׁים בְּאוֹר שֶׁמֶשׁ, הָעֲמָקִים הַיְרֻקִּים...//... אִם תִּתֵּן קוֹל, הַהֵד יַעֲנֶה...//... וְהִנֵּה סְתָו".
אגב, יש מעצב זה של הסתיו גם בתמונות המלוות את הספר. צילומי צבע נהדרים, עשויים בהחלט ביד אמן, נופים עם אקציות, אלה הם עצי השיטה, צילומי ים ויערות, וצילומי המדבר, שיירת גמלים רובצים, רקוד נשים צעירות במטפחת - צילום שהדמויות בו כאילו אינן מהעולם הזה, אינן ריאליות - דמותן מאורכת, סילפידית. אלה עבודות אמן של אנטה-אגי קליין, אחות המחברת.
השירים משמשים את המשוררת לדיווח על הלכי נפש, אך יש והיא מעלה בשיר פרצי רעיונות, תהיות, למשל, לגבי מהות ההשראה, לגבי אופני הולדת המוּזוֹת (עמ' 21) - או על דרכו של השיר, איך הוא "מְפַלֵּס לוֹ נָתִיב לְלֵב אֲנָשׁים" (עמ' 31). כאן נמצא גם למשל התייחסות אל הגבר והאישה ככלל, ומהלכיהם השונים בחיים (שמסקנתם: הגבר הוא אנוכי מלידתו, הופך מול האישה למעין אריה שואג, בעוד שהיא הנכנעת, כי זה גורלה להיכנע, להתכנס בַּחֲצָאִיתָה ולהיעלם פְּנִימָה (עמ' 15)). אכן, נראית היא כולה רוחניות וכניעה, אך לא היא - מבין שורות השיר מבצבצת נשיותה. יש שמתגלה כי מעייניה נתונים בפרטי לבושה כי (עמ' 10)
"בַּמְּצִיאוּת אָדָם מִשְׁתַּנֶּה", אך מסעו בחלל הוא
"עִם כּוֹבָעִים, בְּלֹא כּוֹבָעִים". ואלמנט הכובע מופיע גם בשיר אחר (עמ' 17):
"מֵאַיִן הוֹפַעְתְּ, בַּכּוֹבַע הָאָדֹם, רְחַב הָשּׁוּלַיִם". יש בלבוש הרבה נחמה, אך גם סמל לשיבה, למשל, אחר ימי השכול אל זרימת החיים, חיי היומיום, אפילו האושר. איזו הרגשה! אחר ימי החרדה והשכול, הסחי והמיאוס של מחנות העבודה, שם שהתה אֵם המשוררת בתקופת השואה, להיות שוב לבושה בבגדי בני אדם מן היישוב! כשחירותה הושבה לה בעיר הולדתה Deva, ב-Erdély שברומניה, שבה ומעלה המשוררת אל הכתב (עמ' 19-18) רגשות מהעבר של אִמָּהּ שהפכה לשבויה בידי הצוררים בעירה ובמדינתה. שאיפתה של הבת לתקן את אותם השברים שלא הגלידו לעולם, ולהנציח תחתם ימי נעוריה היפים של האֵם, בהשבתן כביכול אל מסלולן הנורמטיבי:
"כִּי עוֹד תִתְהַלְּכִי בְּדֶוָה/כְּאוֹתָה נַעַרָה עַלִיזָה שֶׁהָיִית/בְּשִׂמְלַת מַלְמָלָה וְשִׁמְשִׁיָּה לְבָנָה".
ליד הנימה והתכנים הפנטסטיים, קישורי הדמיון נועזים ובלתי צפויים (עמ' 22):
"בֵּין פֵּרוֹת בְּשֵׁלִים שֶׁל הַבֹּקֶר/לִימוֹנִית מְחַיֶּכֶת עִם הַתַּפּוּז". וסיכום השיר כמו בקביעה "פרוזאית":
"הָיִינוּ כְּחוֹלְמִים טֶרֶם הֵקַצְנוּ/לָרֶדֶת לַחוֹף".
בהרבה שירים משתקפים ומהדהדים חיי הכפר (עמ' 39):
"הנפש נֶחֶטֶפֶת אֶל צְלִילֵי פַּעֲמוֹנֵי הַמַּתֶּכֶת" - הלא הם פעמוני הכנסייה, אביזר הכרחי לכל כפר בחו"ל. בהרבה שירים מתגלים רסיסי הגות מחיי הכפר (עמ' 40):
"כּוֹכָבִים כּוֹתְבִים אֶת הָאִיש הַזּוֹרֵעַ/אַלְפֵי קִילוֹמֶטְרִים תַּפּוּחִים,/אוֹסְפוֹת יָדַיִם עֲמֵלוֹת/תֲּפּוּחֵי אֲדָמָה בְּשַׂקִּים...//...עֲגָלוֹת עִם שַׁחַר, כָּל הַדֶּרֶךְ חוֹרְקוֹת...//... הַפָּרוֹת... מְהַלְּכוֹת/בְּפַעֲמוֹנִיוֹת צַוָּאר, מוֹדִיעוֹת עַל בּוֹאָן".
יש שירים שהם מעין דיווח על התרחשויות של רגע:
"מִמוּל לְחַלּוֹן הַקָּפֶה הַמַּהְבִּיל/אִשָּׁה רָצְתָה לִקְנוֹת פְּרָחִים;/הַרְבֵּה צְבַעִים בִּדְלִי הַמַּיִם הַקָּרִים".
זו תמונת יום שוּק, עם
"נָשִׁים עוֹטוֹת מִטְפָּחַת... אַוָּזִים מְגַעְגְעִים לְתִירָס" (עמ' 25).
המשוררת מדמה עצמה במקום הוריה ומתארת חלק מחייהם, חלק מחוויותיהם, מקום בו ה"אני" שלהם עוצב, "הִתְגַּבֵּשׁ הַפְּנִים, בְּצִבְעִי פְּרָחִים".
בספר, כאמור, גם שירים של זיכרון העבר, אך גם של ההווה, מחוויות ארצנו, מות גיבורים וקרובי משפחה שנספו (עמ' 37):
"סֶרֶט נַע שֶׁל דִּימוּיִים, עֲשׂוּיִים מֶשִׁי דַּק".
יש בספר שירי הספד לזכר יקרים שנפלו, שהיו טרף למלחמות ישראל על ארצו. הם חסרים והותירו אחריהם בלב אפילה וחסר (עמ' 37):
"הֵם כָּאן, אַךְ הַנְּשָׁמוֹת נְטוּעוֹת/עוֹד שָׁם בְּמֶרְחַקֵּי זְמַן".
אין כמובן לכלול בשורות מספר את עוצם החוויות והמקרים המעוררים אמון שאדלינה כותבת עליהם ושזורים בשיריה, נסתפק נא במעט שנאמר לעיל.
לבד מספר שיריה הנוכחי "ריקוד הצרצר", המשוררת אדלינה קליין הוציאה שישה ספרי שירה נוספים ביניהם: "הבעות" (1980); "בחלוף" (1983); "ארגזים" (1987); "ענני שקדיות" (1994); "עצי האקץ" (2003); וכן ספרה הדו-לשוני (עברית-אנגלית): "שמש חומות" - שאף הוא יצא לאור השנה (תש"ע 2009).
מבחר משירתה הולחן והיא מופיעה במופע יחיד: "שבילים משתלבים ברוח" במשחק ובצליל במוסדות תרבות וחינוך. בשנת 1999, יצירתה "הטבע שב אל עצמו", זיכתה אותה לתעודה במקום הראשון באולימפיאדת התרבות העולמית שנערכה ביוון, מטעם משרד התרבות ועיריית אתונה. ובשנת 2008 הייתה מועמדת יחידה מישראל אשר זכתה בפרס בתחום ספרות-שירה ע"ש חיים ושרה ינקולוביץ לספר שיריה "עצי האקץ". אדלינה חברה באיגודי סופרים וכן באיגוד הישראלי לעיתונות תקופתית. ביסודה, בימת הספרות הפומבית "על חוד העט" - מפעל חיים לקידום השירה והספרות. את תוכניות הבימה הפעילה בהפקתה ובהנחייתה מדי חודש בחודשו משנת 1992 באכסניה ב"בית ש"י עגנון" בירושלים עד שנת 2003. מאז, היא עורכת את תוכניות הבימה, באכסניות תרבות שונות בירושלים ומחוצה לה. עד היום ערכה בבימה 160 אירועי ספרות לכ-500 יוצרים. כן ייסדה לצד הבימה את כתב-העת לשירה "מדרגות" (ראו אור ארבעה קבצים בשנים 1995-1992). מאמריה רואים אור בכתבי-עת לספרות כתובה ובמגזינים לספרות באתרי אינטרנט.
