הסכנה שבמתקפתו של אובמה אינה רק בהסטת האשמה לקשיי המערב במאבקו באיסלאמיסטים לעבר ישראל, אלא בהצגת ישראל כאחראית לאיום האירני. עלילת דם זו אינה חדשה: זה כמה שנים שהיא מועלית על סדר היום על-ידי קיצוניים. אך כשהיא מגיעה מהבית הלבן, היא מקבלת לגיטימיות.
יתר על כן, האשמה שערורייתית זו משמשת דלק לשנאת יהודים מן הסוג אשר לה מטיפים הכומר ג'רמייה רייט ומקורבים אחרים של הנשיא אובמה. האשמות, רמזים ומשמעויות מסוג זה מתדלקים את האנטישמיות הקלאסית, הממתינה שיציתו אותה.
מתקפתו של הנשיא אובמה על ישראל אינה מתקפה נגד סתם מדינה, אלא נגד מדינה שממשלתה היא יהודית מובהקת. בהצבעה על ישראל כצד האשם, ובהעמדתה תחת מתקפה מילולית ציבורית מרושעת, עושה אובמה ליהודים הישראלים דמוניזציה, בעוד אירן, חמאס, חיזבאללה וקבוצות רבות של ג'יהאדיסטים איסלאמיסטים רדיקליים מבקשים את חיסולה של מדינתם.
מתקפתו של הנשיא אובמה על ישראל אינה מקרית או בלתי מכוונת; היא תוצאה של שטיפת מוח בת שני עשורים מצד מוריו הרוחניים והמוסריים. היא הצִלצָל של אסטרטגיה, שמטרתה לבודד את ראש הממשלה נתניהו ולהוריד את ישראל על ברכיה. אם נתניהו יתנגד לדרישותיו של אובמה, הוא יוצג כמי שמעליב את הנשיא, מונע את העימות הנדרש עם אירן ומזיק לפעילותה הצבאית של ארה"ב. הוא גם מסתכן באיבוד הסיוע הצבאי האמריקני, ובתמיכה האמריקנית באו"ם לשם הדיפת המאמצים לבחון את הכור הגרעיני של ישראל ולחסל את יכולתה הגרעינית. מצד שני, אם נתניהו ייכנע לאובמה, הוא מסכן את ביטחונה של ישראל ואת תביעותיה ביהודה ושומרון.
בהפיכת הציות של ישראל לעניין אישי, למדד לכוחו, יצר אובמה מצב שבו לכאורה תהיה ישראל המפסידה - בכל דרך שבה תבחר.
בעבר, כדי להימנע מהתנגשות דיפלומטית ישירה, לעתים הועילה לישראל העמימות. אלא שאובמה צמצם את אפשרויות התמרוּן שלה, באלצו את נתניהו להצהיר ברורות מהי עמדתה לא רק בנושא ירושלים, אלא גם בשאר הנושאים שבמחלוקת, ולסלק את האינטרסים ואת החששות של ישראל משולחן ההימורים.
צעדו הגס של אובמה, בהעמידו נגד ישראל את יוקרת תפקידו ואת האינטרס האישי שלו, כמפגן של סמכות וכוח, עלול להפוך לדוגמה של קלות דעת ושל חולשה - לרוע מזלם של ארה"ב, של ישראל ושל העולם.
