- "וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר: אִשָּׁה רָאִיתִי בְּתִמְנָתָה
מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה.
וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ:
הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל-עַמִּי אִשָּׁה,
כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים?"
[שׁוֹפְטִים י"ד, 3-2]
וַיַּעַן שִׁמְשׁוֹן: אָבִי וְאִמִּי
גַּם לוּ נָזִיר אֲנִי -
הָיִיתִי מְבַקְּרָהּ כָּל-לַיְלָה
וְכָל-לַיְלָה - אֶהְיֶה נוֹטֵף דִּבְשָׁהּ...
גַּם לוּ אָסִיר אֲנִי -
הָיִיתִי מְבַקְּשָהּ כָּל-לַיְלָה
וְכָל-לַיְלָה - בַּחֲלוֹם מָתוֹק-עָמֹק...
גַּם לוּ נַוָּד אֲנִי -
הָיִיתִי מְרַדְפָהּ כָּל-לַיְלָה
וְכָל-לַיְלָה - בְּטֵרוּף רִיצַת אָמוֹק;
וּבִלְבַד שֶׁאֶפְרֹשׂ הַזְּרוֹעוֹת,
כְּמוֹ כַּנְפֵי נְשָׁרִים וְדַיּוֹת,
וְרַגְלַי יִשְׂאוּנִי, קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת,
דַּוְקָא אֵלֶיהָ, הָעַלְמָה הַנּוֹכְרִיָּה,
כִּי אוּלַי רַק אֶצְלָהּ אֶמְצָא קְצָת אֹשֶר
וּמְעַט נֹחַם מִמְּצוּקוֹת עַמֵּנוּ הַנִּדְכָּא,
וְאוּלַי רַק אִתָּהּ אֶהְיֶה גַּם בְּכֹשֶר
לַהֲרֹג בַּפְּלִשְׁתִּים הַכּוֹבְשִׁים
לְמַעַן הַדּוֹר הַבָּא.