לד"ר ביל סיגל
1
להרים את רִצְפַּת
הבדידות
להנמיך את תקרת הבדידות
בַּנהר
אנה מפָּנַי אברח
כַּמים
הפָּנים לְפָנַיִךְ
על רִצְפַּת הבדידות.
2
נברְשות אור
משתלשלות
מתִּקְרַת העינים
על רִצְפַּת פי
שֶקט בַּאֲגם השֶקט.
3
כשהשֶקט מאיר
החלון
פותח צֹהר אל הבדידות
המִלים עוטות ערפל
לא ברור.
4
לַשקט יש קַוֵּי אֹפי.
יש לו נוֹכחוּת.
הוא יושב
בְּשֶקט
בַּפִּנָּה
על ספסל בְּגַפּוֹ בַּגִּנָּה
שותה קפה
מעשן סיגריה.
שֶקט שאחרֵי הסערה.
נותן באויר סימנים.
רוכס כפתורֵי הפחד
של חֻלצתי הכהה
עד עפר.
הידידות עם הבדידות
הזאת. הוא
והיא בארבע עינים.
עיר בלי געגוע.
רק שירת הצרצרים
בְּמנזר
הלבבות השתקנים.
5
כשהמִלים מאירות
החלון
פותח צֹהר אל הבדידות
השֶקט עוטֶה ערפל
לא ברור.
6
כלבים נובחים כמו מִלים
בפיסבוק
מתוך קולות הערפל
ממעמקים קראתי
כלב ים.
