ב-2.3.11, יום רביעי האחרון,
במסגרת קורס – "תנ"ך ומלואו" - במכון אבשלום,
ערכנו טיול קסום
בתל יזרעאל, עין דור והגלבוע.
עם המרצה הנפלאה – גליה דורון.
מזג האוויר היה חגיגי, השמש שלחה קרני חום נעימות,
והאזור כולו מבושם - שלל צבעים ושלל פריחות.
בכל פעם שאני מגיעה לאזור – ומטיילת על מדרון ההר ובשדות,
אני מתחברת לתחושה מוזרה – חוזרת במנהרת הזמן- לארץ האבות.
כל סיפורי התנ"ך, אחאב, איזבל, אליהו הנביא – המלכים והמלחמות,
קורמים עור וגידים -
החיילים נלחמים -
המרכבות שועטות.
עוד מילדותי, ריחמתי תמיד על המלך שאול -
הוא לא ביקש להיות מלך, הוא לא חיפש את השררה,
בסך-הכל - הלך בשדות לחפש אתון שנעלמה.
הנביא שמואל – עשה לו בית ספר במנהיגות,
והבחור הג'ינג'י - דוד - הכניס אותו לחרדות - גרם לשיגעון ולמתיחות.
שאול-גירש את כל בעלות האוב - אסר על לחשים וקסמים,
אך במצוקתו הקשה - כשנזקק לעזרה – שכח מכל האיסורים.
שמואל א', פרק כ"ח:
"ויקבצו פלשתים ויבואו ויחנו בשונם ויקבוץ שאול את כל ישראל ויחנו בגלבוע...
וירא שאול את מחנה פלשתים וירא ויחרד לבו מאד.
וישאל שאול בה' ולא ענהו גם בחלומות גם באורים גם בנביאים.
ויאמר שאול לעבדיו, בקשו לי אשת בעלת אוב ואלכה אליה ואדרשה בה.
ויאמרו עבדיו אליו הנה אשת בעלת אוב בעין דור".
כאשר שמע מהנביא – את הבשורה המרה -
כי הוא ובניו ייהרגו במלחמה.
יצא מותש
נרגש
ומיואש.
(פסוק כ':) "וימהר שאול ויפול מלוא קומתו ארצה
וירא מאד מדברי שמואל.
גם כח לא היה בו כי לא אכל לחם כל היום וכל הלילה..."
אין לי כל ספק כי מראה פניו ודכאונו,
השפיעו על המפקדים ועל הצבא כולו.
מנהיג, אשר אינו מאמין יותר בנצחון ומאבד תקווה,
גוזר במו ידיו את תוצאות המלחמה.
פרק ל"א:
"ופלשתים נלחמים בישראל וינוסו אנשי ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהר הגלבוע. וידבקו פלשתים את יהונתו ואת אבינדב ואת מלכישוע בני שאול. ותכבד המלחמה אל שאול, וימצאהו המורים... ויאמר שאול לנושא כליו. שלף חרבך ודקרני בה פן יבואו הערלים האלה ודקרוני והתעללו בי. ולא אבה נושא כליו כי ירא מאד. ויקח שאול את החרב ויפול עליה. וירא נושא כליו כי מת שאול ויפול גם הוא על חרבו וימת עמו. ויהי ממחרת וייבואו הפלשתים לפשט את החללים וימצאו את שאול ואת שלושת בניו נופלים בהר גלבוע. ויכרתו את ראשו ויפשטו את כליו... ואת גוויתו תקעו בחומת בית שן".
כשעומדים על הר הגלבוע ורואים מרחוק את בית שאן,
והכל מסביב נראה כל כך יפה וכל כך שאנן,
עצוב לחשוב על המלך שאול - אשר גופתו חוללה,
וסיים את חייו כך - בתוך החומה.
