"לא יישללו מאיש... חיים, חירות, או רכוש, והוא לא יוגלה... ללא פסק דין חוקי שניתן על-פי החוקי המדינה...". מילים אלו נכתבו לפני כ-800 שנה ב"מגנה כרטה", והם הבסיס לכל מערכת דמוקרטית: הזכות להליך הוגן.
לא מכבר, הוציאו כוחות הביטחון צווי הרחקה - שהם למעשה צווי גירוש - מיהודה ושומרון לארבע משפחות ולשמונה סטודנטים מיצהר לפרקי זמן של שלושה חודשים עד שנה. דינו של מפר צו זה - מאסר.
הואיל ושטחי יו"ש נתונים בסמכותו של ממשל צבאי, הגירוש נעשה מתוקף צווים צבאיים, מבלי שיינקטו הליכים חוקיים החלים על כלל אזרחי ישראל, כמו הגשת כתב אישום, ביסוס האישום באמצעות ראיות ומתן אפשרות לנאשמים להתגונן - המבטיחים משפט הוגן.
אם יש עדות שמישהו ביצע עבירה, יש להביאו לדין ולשפוט אותו כחוק. גירוש אדם מביתו מבלי להחיל עליו הליך משפטי הוגן, מהווה פגיעה במערכת המשפטית כולה.
ישראל מפרה זכויות אדם בסיסיות מתוקף "תקנות לשעת חירום" - תקש"ח - שתוקנו על-ידי המנדט הבריטי. אך הזמנים השתנו, ונוכח הפגיעה החמורה בערכי הדמוקרטיה שבהפרה הגורפת של זכויות היסוד, יש להשתמש בתקנות לשעת חירום בצמצום רב, ולפעול לחקיקה המסדירה התמודדות עם טרור שתחליף את התקש"ח.
לדבריהם של מומחי משפט, ובהם בין השאר שופט בית המשפט העליון לשעבר
מישאל חשין, השימוש לרעה בתקנות אלו חותר תחת שלטון החוק ונוגד את מהותה של הדמוקרטיה ואת המדינה הדמוקרטית. השימוש שעושה מדינת ישראל בחוקים דרקוניים - שנחקקו על-ידי השלטונות הבריטים הקולוניאליסטיים במטרה להפעילם נגד יהודים - מכתים את שמה הטוב של מדינת ישראל.
מדינות דמוקרטיות אינן רשאיות לפגוע בחירותו ובכבודו של הפרט רק בשל סיבות פוליטיות. כדי לשלול זכויות אלה, על המדינה לנמק מדוע היא עושה כן, להציג בפני הפרט את הראיות המבססות את אשמתו ולאפשר לו להשיב על האשמות נגדו - וכל זאת בפני פורום הוגן, נטול משוא פנים.
במקרה של הגירוש מיצהר, הואשמו המורחקים במעורבות בפעולות "תג מחיר" שפגעו לכאורה ברכוש ערבי, ונטען לגביהם כי קיים חשש שיהיו מעורבים בפעולות נוספות מעין אלו בעתיד. בעוד שהמורחקים דחו מכל וכל את האשמות נגדם, אין להם כל דרך חוקית לשטוח את טענותיהם ולהתגונן.
מעניין לציין, כי נגד ארגונים כמו מחסום ווטש,
שלום עכשיו, תנועת הסולידריות הבינלאומית, רבנים למען זכויות אדם ואחרים, המסייעים לערבים להרוס רכוש יהודי, מעודדים פרובוקציות ו"התנגדות לכיבוש", לא ננקטים צעדים כאלה, ואין מחילים עליהם אותם חוקים והגבלות.
הבעיה של סמכות השיפוט היא מורכבת. אומנם, "אזור C" שביו"ש נמצא תחת שיפוטו של הממשל הצבאי, ומדינת ישראל לא החילה עליו את חוקיה האזרחיים. אך חלים על תושבי האזור היהודים כמעט כל חוקי המדינה, בין השאר חוקים המטילים על תושביהם היהודיים חובות, כגון חוקי המיסים, התעבורה, שירות צבאי ועוד. לפיכך, שלילת תחולתם של חוקי היסוד דווקא, המגינים על זכויות היסוד, על ישראלים המתגוררים ביו"ש, והטענה כי המורחקים מיצהר הם "מסוכנים לביטחון הציבור" - מבלי לחייב את המדינה להוכיח אותה - מערערות את
עצם הרעיון של שלטון חוק הוגן ונטול משוא פנים.
העניין מורכב אף יותר, מפני שאבי מזרחי, אלוף פיקוד המרכז שחתם על צווי ההרחקה, הציע בפומבי לפני כשבועיים כי יש להרוס את הישיבה ביצהר אשר בה לומדים מרבית המורחקים, וכי יש לעקור את הישוב יצהר. הוא אף התייחס לתושבים כאל טרוריסטים. לא פחות ולא יותר. למרות שאמירות אלו הן הפרה בוטה של הפרוטוקול, אלוף אבי מזרחי אפילו לא ננזף. האם צווי ההרחקה הם חלק ממסע נקמה אישית?
כאשר המדינה מאפשרת פעולות שהן בלשון המעטה בעייתיות, אך בוודאי פוגעניות, נגד אזרחיה - היא מעמידה את אמינותה בסיכון. ה"חטיבה היהודית" של הפרקליטות, שנדמה כי היא פועלת על-פי אג'נדה פוליטית, פוסעת גם היא על קרח דק. כאשר כוח שיטור מנוצל לרעה על-ידי המדינה, הוא הופך לנשק כנגד הלגיטימיות שלה עצמה.
