מיטב הברכות לפרופ' דן שכטמן, מהמחלקה לכימיה בטכניון, על הכבוד הגדול שנפל בחלקו עם קבלת פרס נובל לכימיה. בכבודו נתבשם כולנו. הוא ראוי לפרס מכמה וכמה סיבות, הן על עצם הגילוי, הן על עמידתו בגבורה מול זלזול, התקפה ואי-אמון של הבכירים ביותר מבין הקולגות שלו. הוא לחם על האמת שלו וזכה, אם גם באיחור של 30 שנה ובגיל 70, והן על התמדתו, חוכמתו וצניעותו, ולבטח מעוד סיבות טובות.
בזמנו, כסטודנט וכתב "פי האתון" - עיתון הסטודנטים באוניברסיטה העברית - נשלחתי להכין כתבה ולהשוות בין היכלי השיש של האוניברסיטה בגבעת רם בירושלים למבני הטכניון הצנועים יותר בחיפה. הכתבה פורסמה באריכות במוסף של "פי האתון" ביום 28.10.1964.
בבואי לטכניון הוצג בפני בגאוה "בית קנדה" - ביתה החדש של הפקולטה לכימיה שהתנוסס לגובה עשר קומות. מה שתפס את עיני היו המרפסות שהקיפו כל קומה סביב-סביב אך ללא אף דלת מהבניין למרפסת. שאלתי על כך את פרופ' גינצבורג, שהיה אז דקאן הפקולטה. תשובתו הודפסה בנפרד, בתוך מסגרת מיוחדת, והרי היא בפניכם:
"בן שבעים...לשריפה"
"פרופ' גינצבורג הרבה להתגאות בפני כתבנו על החידושים והשכלולים בבנין הכימיה החדש - בנין קנדה.
"עיקר גאוותו נסבה על מרפסות הבטיחות המגיעות לכל חדר ומאפשרות, במקרה של שריפה, לנוס מיד החוצה. הרעיון אומנם נולד בשוויץ אך בטכניון הוסיפו לו חידוש - היציאה למרפסות נעשית דרך החלונות, ולא דרך דלתות כמקובל.
"כשנאמר לפרופסור כי היציאה דרך החלונות דורשת כושר פיזי מהיוצא דרכן הגיב - והרי לשם כך עושים הסטודנטים 'דרילסט'.
מה בקשר לפרופסורים? פרופ' גינצבורג לא הרהר הרבה והשיב - 'שמע, אם פרופסור הגיע לגיל שבעים והוא ממשיך ללמד, כלום לא מוטב שישרף בדליקה?...'".
אמנם כיום בן 70 נחשב אולי לקשיש, לא לזקן, מה גם שגיל הפרישה כבר הועלה ל-67, ויש הפותחים בגיל זה בקריירה חדשה (ראה את שלושת מבקרי המדינה האחרונים...). אנו, כל עם ישראל וכל עולם המדע, מאחלים לפרופ' דניאל שכטמן חיים ארוכים ופוריים בהמשך הקריירה, שזה עתה הוצב עם הענקת פרס נובל על שיאה. אך פסגה אינה בהכרח חוד, אלא רכס, שעליו ניתן עוד להרחיק לכת...
