אֲפָסִים

כול מה שהוא הצליח להטיל בעולם שסביבו זה צל שהתארך והתקצר בהתאם לזווית שאור פגע בו ולא יותר כול מה שהוא הסריח סביבו בעולם כבר מזמן התנדף וגם צִלּוֹ נעלם ביחד איתו כדרכו של צֵל עוֹבֵר להבדיל מִצל הרים למעשה הוא הצליח להטיל סביבו בעולם לא רק צל עוֹבֵר שנעלם אחרי שהתארך והתקצר וחוזר חלילה ולא יותר מפני שהוא גם אכל וגם שתה וגם חִרְבֵּן ובין לבין הטיל שתן וחוזר חלילה שנה אחר שנה - אלה שהכירו אותו ידעו שהוא אפס והתעלמו ממנו כי מִן המפורסמות הוא שאפס כשהוא לעצמו נשאר אפס גם-אִם מכפילים אותו אינספור פעמים באפסים כְּמוֹתוֹ - מתוך תסכול עיקש האפס הזה הקפיד לכנות את עצמו "יש" אבל זה כמובן לא עזר כי אֵין יֵשׁ מֵאַיִן ותסכולו רק הלך וגבר הלך והִתְעַפֵּש והוא הִרבה יותר ויותר לזלול ולסבוא ולחרבן ולהשתין ולהפליץ ולהסריח כהרגלו את כול מה שמסביבו עד שביום בהיר אחד כצפוי "יש" התנדף וְהִתְאַיֵּן כמו נפיחה ברוח מזרחית ולא היה מי שיספיד אותו כי אפילו בתור בדיחה אֵין שום איש שפוי שיספיד נפיחה - לפעמים כשאני יושב לפוש מִיֵּאוּשׁ בצל סלע כבד בַּארץ האהובה שעייפה מִשֵׂאת על גבה מדינה רקובה אני שואל את עצמי: איך קרה שאפסים גמורים מסוגו של אותו "יש" התרבו כאן עד כדי כך שאפסה כמעט כול תקווה שהמדינה הזאת תהיה ביום מן הימים ראויה מחדש לארץ הזאת אה?