אכן סיפור יציאת מצרים היה מועד מכונן בהיסטוריה של עם ישראל, והוא מוזכר כמעט בכל תפילה, ובעיקר בקידוש השבת, ולכבודו נקבעו שני חגים ארוכים: פסח וסוכות. העם יצא מעבדות לחרות ובתהליך ארוך, שראשיתו נדודים של 40 שנה במדבר ומות יוצאי מצרים, שב עַם-העבדים וחזר להיות עם בני-חורין.
הצלת העם מהגלות בימי כורש, עזרה ונחמיה, אחרי שנגזר דין כל העם היהודי למות, בחותם אחשוורוש, זכה לחג בן יום אחד, פורים, שהקדושה שבו נבלעת בתחפושות הקרנבל ובשתית היין, שכה אינם מתאימים למסורת הרצינית, המכובדת ו"הכבדה" של היהדות. כלום הנס בפורים, שקרה בחו"ל, כה נופל מנסי החנוכה? אולי.
חג החנוכה יש בו כמה וכמה תכנים. דומה ששנים-שלושה הם החשובים ביותר: מבחינת הדת הוא חג הגאולה משליט זר שניסה להעביר את העם על דתו. כמו-כן הוא מסמל את טיהור המקדש והשבתה של עבודת הקודש. ההיבט השלישי הוא לאומי: השחרור משעבוד לחירות משלטון זר ועוין, וכינון מחודש של מדינונת עצמאית. אבל-שמונה ימים?!
ומדוע שמונה? האם בשל נס פך השמן, שהספיק למאור לשמונה ימים? כלום נס קטן זה - המשתווה אולי לצפחת השמן שלא חסרה, אשר שבה והתמלאה מעצמה כברכת אליהו הנביא לאותה אלמנה צרפתית - מצדיק אורך כזה של חג? כלום תאורת המקדש חשובה יותר מטיהורו? מהנצחון על חילות יוון-היא-סוריה? או שזו סתם אגדה חביבה?
חנוכה הוא חג האור. ידועה המחלוקת המפורסמת בין בית שמאי שהורה שיש להדליק בערב הראשון שמונה נרות ולהפחית בכל יום נר אחד, לבין בית הלל שהורה שמעלים בנרות ובכל ערב מוסיפים נר. הדעת נותנת שההלכה צריכה הייתה להיות כבית שמאי, שהרי החג נופל בכ"ה בכסלו, ובכלל בכל חג ארוך ביהדות היום הראשון הוא החג העיקרי, ולעתים - כך גם היום האחרון. מה טעם ראו פה לסטות מהנוהג? דומה שמדובר בהיבט פסיכולוגי - אין מפחיתים בקודש וממעיטים את האור מיום ליום. ככתוב: "מַעָלִין בקודש ואין מוֹרִידִין".
שוב-אם נחזור לסיפור פַּךְ השמן- הנה הנס גָּדַל מיום ליום, שמן שֶׁדֵּי בו ליום אחד, הוסיף ובער וכל יום-של-אור נוסף הגדיל את הנס.
אפשר לתת בחג החנוכה עוד ועוד סימנים.
מלכתחילה האור נוסך שמחה. כבר בבריאה: הפעולה הראשונה של בורא עולם הייתה לצוות "יהי אור ויהי אור". הברכה הגדולה מצאה ביטויה בפסוק: "ויוציאנו מחושך לאור".
האדם הקדמון צָעַד צַעַד עצום בהתפתחות האנושות משהצליח לשלוט באש ועלה בידו להדליקה לאור, לחום ולהכנת מזון, ולהשתמש בה ככלי נשק רב עוצמה מול חיות הַטֶרֶף שאיכלסו את עולמו. כך גם האריך לעצמו את שעות האור ליצירה, לחינוך ולכל צורך.
היו דתות, כמו בפרס ובהודו, שעבדו את האש. גם במקדשנו בערה אש התמיד.
הקרבת הקורבנות, כולל במזבחות הראשונים שבנו אבותינו, הצריכה שימוש באש. כאשר האלוקים מקבל את הקורבן - הקורבן מְאוכָּל באש. די אם נזכיר את פרשת "האש הזרה" בה נכוו בני אהרון, וכן את האש שעלתה במזבחו הרטוב של אליהו הנביא על הר הכרמל.
האש היא קמצוץ מן השמש, אשר חוּמָה נותן אור וחיים לעולמנו. ואם הדלקת הנרות היא זכר לתאורת הנס של בית-המקדש, הנה האור בביתנו הופכו למקדש- מעט, כל עוד הנרות דולקים.
הנרות אסורים בשימוש: "ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם, לראותם בלבד". בזה שונים הנרות ממרבית הקורבנות: שברובם, לאחר הסכת הדם על המזבח, שריפת הַחֵלֶב והסרת הנתחים לַכֹּהֵן- המקריב אוכל את בשר הקורבן.
הנרות גם אינם אמורים לדלוק בתוך הבית פנימה, אלא יש להדליקם בחלון, כך שיראו בחוץ, להגדיל פרסום הנס.
הבה נשים לב - חג החנוכה אינו קרוי חג הָאוֹרוֹת, אלא "חג הָאוּרִים". אוּר הוא גם אוּר וגם אש.
מי יתן והאור ואש-התמיד בלבנו לא יכבו לנצח.
חג אוּרִים שמח.
