מֵתֵינוּ זוֹכְרִים

מתינו זוכרים אותנו כשאנחנו זוכרים אותם וברגעים ששכחנו אותם גם הם שכחו אותנו באותם רגעי שיכחה אנחנו לא כאן בשבילם והם לא שם בשבילנו (ההפסד הדדי כַּמּוּבָן) אבל מעולם לא שכחנו ולעולם לא נשכח ואם לפעמים זה מורגש כך זו טעות-הרגשה שכיחה ואִם לפעמים זה נראֶה כך למי שמביט מבחוץ זו טעות-ראייה שכיחה של מי שמביט מבחוץ – מתינו זוכרים אותנו לא רק כשעלֵי השלכת מכסים בגנים את הדשא והרוח חודר עצמות מתינו זוכרים אותנו גם כשהכול מסביב שוב שוקק פריחה וחיים כאילו בכלל אין מתים מתינו זוכרים אותנו גם כשטְרָדוֹת היומיום מַסִּיחוֹת פה את דעתנו עד כדי שיכחת עצמנו מתינו זוכרים אותנו כמו שהם זכרו את מתיהם זכרו והתגעגעו נכספו וערגו ובעצם אף פעם לא נרגעו וכשנצטרף אל מתינו גם אנחנו נחיה שוב ושוב כול רגע שבו ממשיכינו יִזָּכְרוּ ויתגעגעו העובדה המעציבה בכול זמן ומקום ומצב שמתינו זוכרים אותנו רק בזיכרונותינו.