שֵׁמוֹת דְּמוּיֵי פְּעָלִים וּשְׁמוֹת-עֶצֶם

(בְּעִקְבוֹת פָּרָשַׁת הַשָׁבוּעַ שֶׁל תְּחִלַּת סֵפֶר שְׁמוֹת וּבוֹ שְׁמוֹת בְּנֵי מִשָׁפָּחַת יַעֲקֹב שֶׁיָּרדוּ מִצְרָיְמָה) כְּמוֹ שֶׁשָּׁאַל הָרוֹזֵן הָרוּסִי אֶת רַעְיָתוֹ: לָמָּה זֶה נָטַשְׁתְּ אוֹתִי נַטָּשָׁה? - כָּךְ אוּלַי אָמַר הָאָדָם הָרִאשׁוֹן עַל אִשְּׁתּוֹ: חָוִיִתִי חֲוַיַּת-אֲהָבָה עַזָּה עִם חַוָּה. וְאוּלַי גַּם אָמַר עַדְרִיאֵל הַמּחֹלָתִי לְאִשְּׁתּוֹ: מֵרַב, מֵרַב בַּת-שָׁאוּל - קָצָה נַפְשִׁי מֵרֹב הַבָּנִים שֶׁיָּלַדְתְּ לִי, תְּנִי לִי בַּת! וּבְדוֹמֶה לְכָךְ אוּלַי שָׂח יַעֲקֹב לְלָבָן: אֲנִי לֵאֶה מְאֹד מִלֵּאָה רַכַּת-הָעֵינַיִם וְגַם עָיֵף אֲנִי מִשֵּׁשֶׁת הַבָּנִים שֶׁיָּלְדָה לִי. אָנָּא אֱמֹר לָהּ - הָבִיאִי לְיַעֲקֹב גַּם בַּת; קַבְּלִי עָלַיִךְ אֶת דִּינִי וִיהִי שְׁמָהּ דִּינָה. אֲבָל לֹא יַעֲקֹב וְלָבֶטַח גַּם לֹא לָבָן יָדְעוּ אָז, שֶׁשִּׁמְעון וְלֵוִי יָדוּנוּ בְּעָתִיד אֶת אַנְשֵׁי שְׁכֶם לִפְסַק דִּין-מָוֶת עַל אֹנֶס אֲחוֹתָם דִּינה. וְְקָרוֹב לְוַדַּאי, שֶׁגַּם אָמַר חֶבֶר הַקֵּינִי לְאִשְּׁתּו: יָעֵל, יָעֵל יָפָתִי-תַּמָּתִי, שָׁמַעְתִּי כִּי בְּהֵעָדְרִי אַתְּ בְּמוֹ-יָדַיךְ כָּךְ רָצַחְתְּ אֶת סִיסְרָא, וּבְכָךְ אַתְּ יִעַלְתְּ אֶת שִׁיטוֹת הַהֶרֶג.