צַעַד מַרְחִיק-לֶכֶת

אִם פעם בְּמִקְרֶה נִפָּגֵשׁ שָׁם שוב בַּמָּקוֹם ההוא שהכּול הִתחיל זה בטח יהיה דֵּי-מֵבִיךְ לָךְ/לִי כי חלפו שָׁנִים בלי שנתראה כי הנבל שנותן אֶת הכּול וְדֵי-מהר גם לוקח הכּול הַזְּמָן כבר בטח עשה ככול יכולתו שבקושי נכיר זוֹ אֶת זה זה אֶת זוֹ – כשאני נִזְכַּר (זה קורה הרבה) איך הייתי בָךְ פעם ראשונה זה חַי וּמְרַגֵּשׁ כאילו זה קורה בזמן-אמת ממש ואַתְּ בְּשִׂיא יוֹפְיֵיךְ – לא אֲכַחֵד שאני מִסְתַּקְרֵן לעִתִּים קרובות יותר ויותר אֵיךְ נֵרָאֶה זֶה לָזוֹ/ זוֹ לָזֶה אִם פִּתְאוֹם נִפָּגֵשׁ בְּמִקְרֶה: אולי זה יהיה שלא נְזַהֶה זה אֶת זו זו אֶת זה וְנַחֲלוֹף בלי כלום כמו זרים בַּיְקוּם שאף פעם לא נפגשו או שנכיר ואולי נצטער כי יכולנו לזכור זה את זו/זו את זה צעירים ויפים ומאוהבים עַד הֱיוֹתֵנוּ כְּבָר בִּלְתִּי-זוֹכְרִים... לי עוד ברור כמו חַמָּה בְּתַמּוּז שהיה זה אז צעד נכון ואמיץ שֶׁלָךְ וְשֶׁלִי – לא לְמַצּוֹת אהבה עַזָּה זאת (כי כך נשארה צעירה לתמיד).