זהו שיר על מיפגש קָרוּא
ובהול של חֶבֶר וֶטֶרָנִים
מִפְּלוּגָה ט' אַחֲרֵי שָׁנִים עַל שָׁנִים
שלא הִתראו
בָּהוּל כי אלה שנשארו נמצאים
בַּיְשוֹרֶת האחרונה של החיים
וגם בעין בלתי-מזויינת רואים כבר
את קו הגמר –
פנים רבות הִשתנו
הִשתנות אכזרית
עַד כדי כך שכָּשַׁל הניחוש
מי הוא מי
אפילו לאלה שזיכרונם עדיין
מטעה אותם רק לעִתים רחוקות
היה הפעם כבר די
קשה לקשר בין פנים לשמות...
רוב השמות אומנם נשארו
בדיוק כמו שהיו בימים ההם
אבל זה לא עזר ובפירוש
לא ניחם.
גם אני ששְׁמִי נשאר כִּשְׁמִי
אִם הייתי מִתראה עם עצמי
במרווחים של שָׁנִים עַל שָׁנִים
הייתי בטח מתקשה להכיר את עצמי...
(לפגוש מישהו אַחֲרֵי עידנים ולהגיד
"אני זוכר את פניך
אבל לא אֶת שמך"
זה הכי הגיוני;
לפגוש מישהו ולהגיד
"אני זוכר את שמך
אבל לא את פניך"
זה אבסורד מצחיק)
שניים-שלושה שהרוב אצלם
הִשתנה באופן איוֹם
הצלחתי לזהות פיתאום
כשחייכו
והיה גם אחד שזיהיתי אותו
לפי הקול שהִגיע אליי מאחורי הגב
אבל כשהסתובבתי אליו
ראיתי שזיהיתי אותו רק בזכות קולו...
אבל אחרי שסופסוף נקשרו
כול הפנים לכול השמות
התברר שכולם נשארו
מלח הארץ הזאת
ממש כמו אלה בחבורה שהפעם לא יכלו
להגיע למיפגש הקרוּא
(למרות שהם בפירוש מלח הארץ)
כי הם כבר עמוק מתחת לארץ.