השבוע מציינים מברחבי ישראל את יום המאבק לבטיחות בדרכים. בכל שנה מתים בישראל הרבה אנשים כתוצאה מתאונות דרכים.
האשמה מתחלקת בין הולכי-הרגל שעסוקים בסמארטפונים שלהם, ולא ערים מספיק לנעשה בכביש, לנהגים, אשר גם הם עסוקים בפעולות אחרות תוך כדי נהיגה (וגם הם לא ערים לנעשה בכביש) לבין תשתיות הכבישים שחלקם הגדול מכונה בשל כך "כבישים אפורים".
כמו בתחומים אחרים גם בנושא זה אין למדינת ישראל תוכנית תחבורה לאומית עם חקיקה מיוחדת אשר תיתן פתרונות תחבורתיים שונים לאזרחי ישראל. זה לא סוד שבשנתיים האחרונות כבישי הארץ סתומים, והדבר נובע ממספר סיבות:
1. מאות אלפי כלי-רכב חדשים עולים על הכביש מדי שנה, וסותמים את התנועה.
2. תחנות הרכבת רחוקות מהערים, כך שצריך לנסוע אליהם ברכב.
3. למרות שלכאורה לא משתלם להחזיק רכב בישראל, אין חלופה ראויה לכך.
מדיניות המיסוי של ישראל מדינת ישראל הרוויחה בשנת 2016 יותר מ-12,000,000,00 שקלים ממיסוי כלי-רכב.
תוספת של 6-5 מיליארד שקל מגיע מתשלום עבור אגרת רכב (אחותי קיבלה החודש לשלם חמש מאות שקל אגרת רכב), המס על שימוש רכב צמוד מוסיף לקופה הישראלית עוד חמישה מיליארד שקל.
כלומר, רק ממיסוי על כלי רכב יש בקופה הציבורית סכום של שבעה וחצי מיליארד שקל שאותם היה אפשר להפנות לשיפור התחבורה הציבורית בישראל.
נשאלת השאלה: איך אפשר לתקן את המצב? 1. אפשר לאמץ תוכנית שקיימת כיום במספר ערים בעולם לפיה פעם בשבוע לא נכנסים לירושלים ולערי גוש-דן ברכב. דבר זה יחייב את אזרחי ישראל להשתמש בתחבורה ציבורית, או לחלופין לעבור לתחבורה שיתופית.
2. חייבים להזדרז עם הקמת הרכבת הקלה שנמשכת יותר מדי זמן, וכן להתחיל לעבוד על תכנון קווים נוספים במקביל (
משרד התחבורה שוקל לבטל את הקו הסגול של הרכבת הקלה שאמור היה לנסוע מתל אביב לקריית אונו).
3. חייבים להתחיל את תוכנית הקמת נתיבי התחבורה הציבורית, ולא לדחות אותה עד לאחר הבחירות לרשויות המקומיות.
אין ספק ששלושת הצעדים הללו יקשו על אזרחי ישראל בטווח הקצר, אך בטווח הארוך כולם ייצאו נשכרים מכך.
אני מעריך מאוד את עבודתו של שר התחבורה ישראל כ"ץ אשר הוא ומשרדו שיפרו את תשתיות הכבישים בארץ, אך יש עוד הרבה עבודה ומעט זמן לעשות אותה.