ישראל, כמדינה מערבית ולכאורה מתוקנת, סובלת ממוות רב ומיותר של אזרחיה. למרבה הצער אנו עדים לנפילתם של חיילים במלחמות, במבצעים ובאימונים, לרציחתם של אזרחים בידי ארגוני-טרור, ואין ספק שגם במישורים אלו ניתן עוד לעשות הרבה למניעתם. אולם בצד אלו אזרחים רבים-מדי (וכל יחיד שנפגע זה יותר מדי) מקפחים את חייהם או את בריאותם במיתות ותאונות שונות ומשונות שניתן למנוע עם הקפדת יתר על ביטחון ועל נקיטת אמצעי זהירות ובצד אלו, על-ידי פיקוח שיבטיח את קיומם של כללים בסיסיים והחמרה רבה בענישת עבריינים.
כולנו עדים
לאסונות המיותרים לחלוטין באתרי הבנייה. פועלים ועוברי אורח מקפדים את חייהם או מקפחים את בריאותם בשל זלזול בוטה בכללי הבטיחות - אי-חבישת קסדות, אי-בניית משטחי עבודה ופיגומים בטוחים, אי-כיסוי בטוח של בורות ופירים, אי-שימוש בכבלי בטיחות לעובדים בגבהים, שימוש בעגורנים פגומים ומסוכנים ועוד ועוד. אין די מפקחי בניה, אין בקורת ראויה של הרשויות המקומיות על הבנייה בתחומן. גם אותם המפקחים מטעם ועדות התכנון והבניה שכבר מצויים באתרים, בודקים אם הבנייה אינה חורגת מגבולות ההיתר אך איש לא הסמיכם ולא הטיל עליהם לעצור בניה כאשר לא מתקיימים באתר כללי הבטיחות. מדוע? האם חריגה קלה בבניה ראויה לפיקוח אך מזלזול בחיי-אדם מתעלמים?! כמה תעלה הכשרתם של פקחי העיריות הָרַבִּים לפקח גם על כללי הבטיחות? ניתן גם לְפַצּוֹתָּם בשכר על "תוספת תפקיד" זה. אפילו כאשר פועל נהרג בשל מחדלי בטיחות החקירה לעתים מרושלת, מנהלי העבודה ומנהלי החברות עצמם כמעט ואינם מועמדים לדין, וכאשר מנהל רשלן כבר מועמד לדין, תמיד באיחור עצום, עונשו קל עד להתמיה.
אגב, כל מי שבחן אתרי בניה בארצות מתוקנות ראה כי כל בניין רב קומות עטוף כולו ברשת המונעת נפילה, בנוסף לִמָעֲקוֹת הבטיחות. הרשת גם מונעת נפילת חפצים וכלים אל מחוץ לתוואי הבניין. בישראל רשת כזו נדירה. מדוע? רשת כזו ניתנת לפירוק ולשימוש חוזר באתר נוסף כך שמדובר בהשקעה סבירה וחד-פעמית.
על חברות בניה רשלניות, מנהליהן, ןעל מהנדסים מרושלים יש להשית עונשים כבדים ובראש וראשונה קנסות גבוהים עד שלא ישתלם להם להתעלם ממיצוי כללי הבטיחות והתכנון הבטיחותי. פה אין מקום לרחמים-שלא-במקומם ולהתחשבות יתר בגילו ומצב בריאותו של המנהל, או המהנדס או מנהל העבודה הרשלן, או במצבה הכספי של חברת הבנייה. גם אינני בטוח שבטיחות הבנייה היא חלק מחוזה העבודה בין המזמין לבין הקבלן מעבר לביטוי כמו "על הקבלן להבטיח את ביטחון העובדים".
אם המוות בבניה שמור לאתרי הבנייה ולעוברי אורח לידם הנה
ההפקרות בתחבורה קטלנית ומסכנת את חייו של כל עובר אורח במדינה.
פסק דין מוות אכן, קל ופשוט להאשים תמיד את הנהג. במרבית המקרים אכן יש בו אשמה. אך מה פעלה המדינה למניעת התאונות? מעט, מעט מדי ומאוחר מדי - ראה הרכבות העירוניות בירושלים ובת"א, והרכבת לירושלים. לא למותר להזכיר את ההזנחה המתמשכת מזה דורות בהסדרת תחבורה ציבורית ראויה ומספקת, דבר שהביא לריבוי עצום של כלי רכב פרטיים (לרבות אופנים חשמליים...) ולעומס עצום בכבישים וברחובות.
אחרי התאונות הנוראות בהן נהרגו כמה וכמה רוכבי
אופניים חשמליים (ואופנים מדוושים) יש כרגע מודעות-יתר בציבור ובמדיה, אך שר התחבורה, ראש הממשלה וכנסת ישראל טרם התפנו לטפל עניינית בבעיה אף שהאופניים החשמליים מצויים בישראל כבר מספר שנים ומאות אנשים כבר נהרגו או נפצעו עקב השימוש הלקוי בהם.
שר התחבורה הוציא תקנות המחייבות את הרוכב בחבישת קסדה, הוטלה הגבלת גיל שאיש אינו כופה אותה, ונקבע שבהעדר נתיב מיוחד לאופנים על
האופניים לנוע בכביש ולא על המדרכה. ההוראה האחרונה משמעה
פסק דין מוות מותנה לרוכבים, התלוי במזל ובמקריות. הרוכבים, הצעירים בעיקר, לא עברו כל הכשרה ולימוד כללי התעבורה, רבים אינם מכירים את התמרורים ואחרים פשוט מתעלמים מהם. בתנועה הסואנת בערים הגדולות קשה לנהג להבחין ברוכבי האופניים, הללו לא חויבו ללבוש בגד בולט ועליו, ועל האופניים, מחזירי אור, שלא לדבר על פנס קדמי ובעיקר אחורי.
אין חולק על כך שהמדרכות נועדו מטבע סלילתן לשימוש הולכי רגל, ואין להשלים עם סיכונם בדריסה על-ידי אופניים. גם הסיכון לתינוקות, ילדים וקשישים הוא גדול מאד. מצד שני - אם אופניים נוסעים על מדרכה במהירות סבירה הסיכון מהם לציבור קטן בהרבה מהסיכון לחיי הרוכבים בכביש. אין ספק שיש להתקין בדחיפות מסלולי אופניים נפרדים, גם אם הדבר יחייב הרחבת מדרכות או צמצום השטחים במדרכה שנמסרים היום לבתי-קפה ולרוכלים לסוגיהם, לרבות דוכני מפעל הפיס ולוחות מודעות. אין ספק ששבילי האופניים עדיפים וקודמים לכל שימוש אחר, למעט השימוש במדרכות להולכי רגל. אלא שהשאלה היא במצב הנוכחי, עד להכשרת המסלולים הנפרדים, אם אין מקום לשקול מחדש שימוש בִּקְצֵה המדרכה לאופניים ברכיבה איטית, במקום לסכן חיי רוכביהם בכביש. בהעדר די מקום יש פשוט לאסור רכיבת אופניים על המדרכה ולחייב הולכתם ביד באותם קטעים.
בו בזמן - יש להנהיג מיד לימודי תעבורה וכללי בטיחות בבתי-הספר, כולל בחינה שרק מי שיעמוד בה יורשה לרכוב על אופניים חשמליים. במקביל יש לרשום את כל זוגות האופניים בספרי הרשות המקומית, אפילו תמורת אגרת-רישוי נמוכה מאד, ולהוציא לכל זוג אופניים לוחית רישוי ("מספר"), לאחר שנבדקו הבעלות עליהם, צוין שם היצרן ומספר הַשִּׁלְדָּה, נבדקו תקינות המעצורים וקיום מחזירי אור ופנסים (אפשר גם הניתנים לפירוק על כָּנָה מתאימה בכלי) כפי שפעם, בתקופת המנדט ושנים לאחריה, היה החוק בא"י. כך תצומצם מאוד גניבת האופניים, ניתן יהא לוודא הבעלות והאחריות לשימוש בהם. יש להעניק גם לפקחי העירייה סמכות לעצור ולזהות כל זוג אופניים וזהות הרוכב. ובמידת הצורך ליטול את האופניים לבירור במשרדי העירייה ואז אפילו להחרימם (בתקופת הבריטים וראשית המדינה הנה בעבירה קלה היה השוטר שולף מהגלגל את הַ"וֶּנְטִיל" וכך מוציא את האויר מהגלגלים באופן שנמנעה רכיבה מיידית על הכלי בו בוצעה העבירה).
קנס מגוחך אלו מטלות ששרי התחבורה, החינוך והפנים ראוי שיתקינו בתקנות, ובמידת הצורך גם בחוק, ויחייבו בם כל רשות מקומית וחינוכית. אין להתמהמה, כי בנפשנו הדבר. ראש הממשלה חייב להבטיח קיום זריז של שיפורים אלו הבאים להבטיח את חייהם של תושבי ישראל.
במקביל יש לוודא ענישה ראויה בבתי-המשפט, ובעיקר בבתי-המשפט לתעבורה. תכופות הלב מתקומם כאשר מורשע בדריסה מחויב בקנס מגוחך ובעבודות שירות בלבד. יש לזכור ששופט תעבורה מתמנה לשנה אחת בלבד וכהונתו מוארכת מדי שנה עד לקביעות בתום השנה השלישית. ראוי לבחון את סבירות מידת הדין בפסיקותיו כשיקול בהארכת הכהונה.
בהחלט יש גם מקום לשקול
ביטוח כללי לנפגעי אופניים, כפי שקיים ביטוח כללי ["ענבל"] לתלמידי בתי-הספר, וכפי שקיים ביטוח "הפול" לתאונות דרכים שאינן מכוסות בביטוח הרכב המסוים. ביטוח כזה יעלה כסף רב אך לא יותיר את הנפגעים ללא כל סעד כלכלי, ועל כן הוא אינטרס ציבורי מובהק.
בעיה מרכזית בבטיחות חיינו בארץ היא התרחבות שתיית האלכוהול, בצד בעיית השימוש
בסמים. רעה חולה זו, שכמעט לא הכרנו לפני 30 שנה, פשטה ופשתה בישראל עם עליית רמת החיים, קליטת עולים ממדינות מוכות שכרות ומהשפעת תרבות הַשְּׁתִיָּה בארה"ב החוזרת ומוצגת כמעט בכל סרט אמריקני או אירופי, ומשמשת דוגמה רעה לחיקוי. החקיקה בתחום הוחמרה מעט, גם המס על אלכוהול הועלה מעט אך לא מספיק. ראוי שכל נהג שנמצא נוהג שיכור או מסומם, או שיסרב לבדיקת נשיפה או בדיקת דם יֵעָצֵר מיד ויובא למחרת בפני שופט להארכת מעצר. רישיונו של נהג כזה ראוי שֶׁיִשַׁלֵּל אם לנצח ואם לתקופת מינימום של שלוש או חמש שנים, לפי כמות האלכוהול שנמצאה בדמו, ולאחר שרישיונו יוחזר לו, במקרה הראוי, יחויב בבדיקות דם תקופתיות לבדיקת אלכוהול וסמים לתקופה ראויה. ראוי גם לשקול ענישה בדמות חילוט הרכב אותו נהג בשכרות ולא תישמע טענת מי שהתיר לו את הנהיגה שהרכב הוא של זה שהתיר. אל תמסור רכבך לשיכור, גם אם הוא בנך!
חורה לי
הפרסומת למניעת תאונות האומרת שבכל קבוצה ראוי שיקבע
אחד שלא ישתה, והוא שינהג בתום מפגש הסביאה ויפזר את חבריו השיכורים לבתיהם. האם המפרסם שַׁת לבו לכך שהוא
בְּלִי מֵשִׂים מְעוֹדֵד שְׁתִיָּה שֶׁל יֶתֶר הַחֲבוּרָה? בא הזמן להילחם עד חורמה בשתיית האלכוהול.
אלכוהול לא שותים. נקודה! לא בכדי אסר הָאִסְלָם על שתית אלכוהול. לא לחינם דברה התורה, להבדיל, על בן סורר ומורה שסביאת האלכוהול היא סימנו (דברים, כ"ח, 18). ישראל היא ארץ חמה, שמזג האוויר החם בה אינו מזמין סביאת אלכוהול כבארצות הקור ובוודאי לא עד שכרות. זהו מנהג מגונה וחסר תועלת שנעשה כה נפוץ והרסני למגינת לבנו.
חבל שמשרד התחבורה אינו מטפל די בנושאים כאובים אלו. השר הנכבד עוסק בפרסום הישגיו והאדרת שמו, בחנוכת רכבות שטרם נסתיימה הכשרתן וביחסי ציבור, בעוד שהתאונות, לרבות אלו שבהן מעורבים אופניים, גובות חיי-אדם. משרדו, כשיטה, אינו מגיב על פניות, כפי שגם לא הגיב להצעתי המפורטת לְהִלָּחֵם באסונות של מות ילד ברכב נעול. השר עסוק במלחמות יוקרה, כמו זו שגרמה לו
לעכב עד כה את בניית המחלף החיוני בצומת להבים, לכאורה בשל עימות עם ראש מועצה מקומית שעבר, אבוי, מ"
הליכוד" לקדימה! זאת למרות שצומת זה משמש את כל התחבורה לדרום ולערבה, וכן לעזה ומשרתת את רהט, עיר בת כ-60,000 תושבים, את המטרופולין של באר-שבע ואת רכבי צה"ל המעביר עוד בסיסים לנגב. העדר המחלף עולה למשק מאות אלפי שקלים בשל פקקים אדירים הגורמים לאבדן שעות עבודה, לבלאי מוגבר, לשריפת דלק יקר וזיהום האוויר ולתאונות דרכים חדשים לבקרים.
אם למי מכם, גבירותי הקוראות ורבותי הקוראים, יש דרך להעביר כתבה זו למי מהמשרדים והשרים הנוגעים בדבר ולגרום למי בצמרת לקרוא אותה - תודתי ותודת הציבור יהיו נתונות לו.