ממש בימים אלו פרסמו כלי התקשורת שתי פסיקות חשובות של בית המשפט העליון. הראשונה הייתה בעניין תפיסת אדמות של יהודים בנגב על-ידי בדואים [לצד תפיסות מקרקעי ציבור על ידם, לרבות בשטחי אש של צה"ל]. אף שבמשך עשרות שנים המדינה, והמשטרה בעיקר, נמנעות מִלְּפַנּוֹת את הפולשים הגם שאין כל ספק בבעלות על אותם שטחים לרבות רישומם אצל רשם המקרקעין [טאבו]. לדחיית העתירה ניתנו הרבה הסברים פתלתולים מדוע אין ליתן צו מוחלט המחייב את המדינה ורשויותיה לאכוף את החוק ואת פסקי-הדין, שניתנו כנגד אותם עושקים. בינתיים הגזלה נמשכת, במידת מה, תחת כנפי הדין.
הפסיקה השנייה ניתנה בימים אלה. ברוב של שמונה שופטים למול שופט אחד בדעת יחיד, ניתן בבית המשפט העליון פסק דין, לפיו יש לפסול את "חוק ההסדרה" אשר מטרתו היא להסדיר ולהכשיר בניה של
מתנחלים על קרקע פרטית של פלשתינים ביהודה ושומרון. התוצאה העלולה להתהוות: בלא סיפוח של אותם שטחים למדינת ישראל, לא יהא מנוס מִלְּפַנּוֹת ביהודה ושומרון [יו"ש] בתים בישוב שנבנו על קרקעות של תושבים מקומיים, פלשתינים, לאור הפגיעה החוקתית בקניינם, וזאת למרות שלאותם פלשתינים הוצעו חלופות מקרקעין וגם פיצויים כספיים, והן למרות שבעלי אותם הבתים [בקצרה: "המתנחלים"] בנו ביתם
בתום לב, באישור המדינה, ומתוך שהוטעו לחשוב, מה שבדיעבד הוברר כטעות של המדינה, שהמתנחלים בונים בתיהם על קרקעות של המדינה. בית המשפט גם סירב לקבל את הטענה שמעשית, אם הבתים יֵהָרְסוּ, לא יהא כל שימוש באותם מקרקעין.
אי-ההתאמה, שלא לומר במפורש סתירה בין אותם פסקי-דין, מעוררת תחושה כי נקודת השקפתם הפוליטית של השופטים, ולא החוק, הכתיבו את פסיקתם, ממש כאותו פסק-דין תמוה [כב' השופט פוגלמן נתן את הצו על תנאי שהפך אח"כ למוחלט ברוב דעות] שמנע הריסת ביתו של טרוריסט רוצח בשל "שיהוי" של חמישה חודשים עד למימוש ההריסה, ובנימוק שכך ההריסה הופכת לעונש ואין מטרתה עוד הרתעה. אגב: בהריסת בתי מחבלים יש בהחלט ענישה, שכשלעצמה מביאה הרתעה.
אכן זכות הקנין היא זכות חוקתית המוכרת מִקִּדְמַת-דְּנָא וקבלה תוקף חוקתי הֶחָרוּת בחוק יסוד:
כבוד האדם וחרותו. אלא שמאד מוזר הוא שהחוקה הישראלית חלה ביהודה ושומרון [או "הגדה"] כמסתבר, אינה חלה במדינת ישראל שבתוך "הקו הירוק". כפל מוזרות הוא שבעוד החוק הישראלי "הרגיל" טרם הוחל ביו"ש הנה הזכויות החוקתיות כבר חלות שם. ראוי להזכיר כי הפקעת מקרקעין בידי המדינה, או אפילו בידי רשות מקומית, לצרכי ציבור, קיימת בכל מדינה, וגם שיקולים של הפקעה מִחַמַּת שיקול ביטחוני, הוכרו בפסיקה. אכן בעניין אותם בתים נשוא הדיון יש לכאורה נטילת אדמתו של יחיד [פלשתיני, במקרה זה] לטובת יחיד אחר [מתנחל בענייננו].
הכרה נדיבה
זו בהחלט בעיה קשה המצדיקה לכאורה את הפסק, הגם שהבעלות במקרים רבים לא הוכחה מעל לכל ספק [שם למשל הופעל "מבחן העיבוד", דהיינו אם אותן אדמות, תכופןת אדמות טרשים מסולעות, אכן עובדו אי-פעם]. גם הפרקליטה שבחנה מטעם הפרקליטות סוגיות כאלה הותירה רושם שהכירה בנדיבות בטענות הבעלות של המקומיים, הגם שהמקרקעין לא היו שטחי עיבוד חקלאיים מובהקים ולא היו מוסדרים ורשומים על שם הטוענים לבעלות. אנו יודעים כיום לאיזה תפקיד הלכה משעזבה את הפרקליטות.
איני יודע מהו החוק הירדני החל על שאלה שכזו, ועד כמה הוא תקף ביו"ש, אולם במקרים מיוחדים הפסיקה בישראל הכירה בזכויות הפולש והעדיפה אותן על זכויות הבעלים, תוך ששקלה שיקולים כמו תום לבו של הפולש, אם פעל בטעות כנה וסבירה, משך השיהוי בהגשת תביעה כשבמשך השיהוי הפולש תם הלב שינה מצבו לרעה והשקיע כסף רב ובנה עוד על הקרקע שבמחלוקת, את גובה הנזק או הפגיעה הצפויה לכל צד, את האפשרות לפצות בכסף, ושיקולים כיוצא בהם. דומה שכאן בית המשפט הנכבד לא נזקק לשיקולים כאלה. תמהני גם אם החשש מפני ניהול תביעה כזו בבית המשפט הבינלאומי בהאג השפיע על השופטים או על היועץ המשפטי לממשלה שסירב להגן בבג"ץ על עמדת המדינה [והמתישבים כפועל יוצא].
ןמה בנגב? דומה כמו המשפט המפורסם מלס-וגאס, שכבר אומץ בזמנו באילת: "מה שבנגב נותר בנגב.."!
ומן המקרקעין נעבור למטלטלין: גניבות של נשק, ציוד צבאי ורכוש פרטי של חיילים ומשרתי-מילואים בנגב - מזה חודשים שולטת ההפקרות בנגב. ודומה שבשטח אין דין ואין דיין. עבריינים מהמגזר הבדואי משתלטים ללא הפסק על עוד ועוד מקרקעי מדינה ומקרקעין פרטיים. הם חדרו גם לשטחי האש השמורים לצה"ל והכניסה אליהם אסורה שלא ברישיון. אנו נוכחים בגניבות רכב ובהשתוללות פראית ואפילו תוך ירי בכבישים מהמכוניות. גמלים משוטטים בכבישים גורמים לתאונות קשות [ובעליהם ממהרים לתלוש מאוזני הגמלים את השבבים כדי שלא ניתן יהא לאתר את הבעלים].
לא עושים די
לא מכבר פַּשַּׁת מִנְהָג בדואי להשליך אבנים על רכב צבאי עד שמפקדו של בסיס חיל-האוויר בנבטים אסר על טייסיו וחייליו לנסוע בכביש מסוים ופקד עליהם לנסוע בכביש עוקף. הפקודה המוזרה פורסמה בעיתונות אך המשטרה וכל רשות אחרת לא נקפו אצבע. כאן נאסר על החיילים להגן על רכושם הם, שנגזל נוֹכַח עיניהם. בטלוויזיה גם הוצגה ההפקרות שבאבטחת הציוד הצבאי, כולל נשק ותחמושת, בבסיס צבאי בנגב וכתבי הטלוויזיה צולמו נכנסים למחנה בלא קושי מבעד לגדר ההרוסה, עולים על רק"ם ומשחקים במקלע שהיה מוצב על אותו רכב קרבי.
לאחרונה פורסמו וגם ממש צולמו גניבות בשטחי אש סביבות בסיס צאלים, החל מאיסוף מתכות וציוד צבאי שהושארו בשטחי האש ועד גניבת ציוד פרטי של אנשי מילואים. כשהללו ניסו להגן על רכושם ולרדוף אחרי הגנבים שמשוטטים באין מפריע בג'יפים וטרקטורונים ושולחים ידם בכל - ננזפו הלוחמים על-ידי מפקד הבסיס שאסר במפגיע לרדוף אחרי הגנבים. המצב מעורר דאגה חמורה. הגניבות גורמות לנזקים אדירים. כלי הנשק הגנובים והיקרים נמכרים לעבריינים וחלקם מגיע לטרוריסטים, וחלק אחר נצבר במסתרים ומשמש הן לירי בחתונות ובשמחות והן לירי על יריבים וגם על שוטרים.
אין ספק שהמשטרה אינה עושה די. המצב בצבא מעורר דאגה - אם הצבא אינו מסוגל להתגבר על הסגות גבול אלו ולשמור על נשקיו וציודו כיצד יפעל בעת מלחמה? האם שוב יתברר שהמחסנים לשעת חירום רוקנו בחלקם? גם בתי המשפט ידם במעל כאשר הם נוהגים ביד רכה ומתחשבת כלפי אותם עברייני רכוש ונשק המובאים בפניו.
אין חולק שגם כלל המגזר הבדואי סובל מעבריינים אלו אך אינו עושה די לביעור הרע מקרבו. אם רצח בנות משפחה מחמת "כבוד משפחה" עדיין מקובל - מהו יחסם לירי ביריב, במימוש נקמות דם, פתרון סכסוכים תוך שימוש באותו נשק גנוב ואפילו ירי על שוטרים? המשטרה ומשמר הגבול חייבים לפעול נחרצות למעצר העבריינים, להגנה על רכוש המדינה, הצבא וכלל הציבור. לרבות החרמת כלי-הרכב שמשמשים לביצוע עבירות.
מאחר שמדובר בשטחי אש, שהם שטח צבאי סגור, ראוי להציב בהם גם משטרה צבאית, מצוידת בנשק ורכב מתאים, שתעצור כל מי שיכנס לשטחי אש אלו, כולל מתן הסמכה לרדוף אחרי עבריינים גם כשיחרגו משטחי האש בהם שהו. בכל הכבוד - ההחלטות של מפקד בסיס חיל האויר ושל מפקד בסיס צאלים ראויות לבחינה מחודשת.
