"בכנסת יושבים נבחרי העם" - זהו עוד שקר המקובל עלינו כאמת. האם העם אכן בחר את חברי הכנסת? טכנית הדבר נכון, אך האמת היא שמרבית חברי הכנסת בכלל, ומרבית הנבחרים החדשים אחרי כל מסע בחירות, אינם מוכרים כלל לציבור, על כן לא נבחרו אישית. יוצאים מהכלל הזה הם קצינים בכירים שהופיעו בחדשות, עיתונאים המופיעים במדיה ודומיהם. מרבית חברי הכנסת החדשים אינם נבחרי ציבור אלא בחינת "אתה בחרתנו". מיהו אותו "אתה"? זהו ראש הרשימה, שהוא על-פי רוב מוכר בציבור, הציבור מצביע עבורו וְעִמּוֹ ואחריו נכנסים אותם אלמונים ששיבץ, לעתים באופן מקרי, ברשימתו.
לעתים זוכה חברת כנסת במקומה ברשימה כי המנהיג החליט ליפות את רשימתו בבנות המין היפה כדי למשוך פמיניסטיות וגם נשים אחרות; לעתים המועמד משתייך לקבוצה אתנית מסוימת והמנהיג מקווה שבשיבוצו של זה יזכה לקולות מאותה קבוצה. כל זה בלי קשר ישיר למשקלו הסגולי של המועמד, עברו, השכלתו וכושרו או הכשרתו לתפקיד הרם. הדבר אינו שונה במיוחד גם במפלגות המועטות בהן מתקיימים "פריימריז", שם, במקרה הטוב, המועמד נבחר בידי חברי מפלגתו שחלקם אולי מכירים אותו, לרוב גם שם נבחרים אלו שראש הרשימה המליץ לבחור בהם, אך אלו גם אלו אינם מוכרים אישית לציבור הרחב.
על כן מגוחכת ולא במעט טענתם של ח"כ אלמונים שעלו לגדולה במקרה, או מחמת חנופתם למנהיג, שהם הם נבחרי הציבור הראויים לשלוט ולקבוע בכל, ולא "הפקידים". אותם צעקנים כמיקי זוהרֹ ומירי רגב ושותפיהם כוללים במונח "פקידים" את שופטי בית המשפט העליון, את היועץ המשפטי לממשלה, את צמרת הצבא ושירותי הביטחון, את נְגִּיד בנק ישראל, ומנכ"לי המשרדים ועוזריהם, הכל כאילו הללו לא הכשירו עצמם לתפקיד משך שנים ארוכות, התקדמו בתפקידיהם תחת מיון קפדני ובקורת רצופה ו"נבחרו" לתפקידיהם במעלה-הדרך עד לתפקידם הנוכחי בו אותם "נבחרי העם" כה מזלזלים, הגם שטכנית אכן חברי-הכנסת הללו נבחרו בבחירות.
גם ראש הרשימה לרוב אינו מיטיב להכיר את החדשים בחברי רשימתו. כך ראינו מפלגות כמו "צומת" המנוחה שהוביל רא"ל רפאל איתן, "רפול" ז"ל, שהיה היחיד המוכר וברשימתו נכללו אלמונים כמו אותו רופא מפוקפק שהורשע לימים בסחר סמים ואותו ח"כ יקר שמכר את קולו למפלגה יריבה תמורת מכונית ("טויוטה", כפי שנהג לתקן, ולא "מיצובישי"). ובלי כל כוונה לפגוע בכבוד האלמונים שבהם הנה לא בִּכְדִּי כינו את צומת כ"מפלגת המיליון": אחד ואחריו ששה אפסים. בשנים האחרונות גם ראינו את עידוד העריקות (כלנתריזם) מצד ביבי בעיקר כדי לחזק את רשימתו ולפגוע ברשימה המתחרה, ויהיה "העריק" אדם ריק משכל טוב, יושרה או נאמנות. כן, גם הוא בין "נבחרי האומה".
ביבי הכשיר קיצונים מכל קצווי הרשת ושיבצם בכנסת, החל מבן-גביר ורשימת נועם בקצה הימני ועד ערבים חברי "האחים המוסלמים" כמנסור עבאס (אשר בשל תעתועי הפוליטיקה מצא עצמו כתומך ב"ממשלת השינוי" אחרי שביבי הוא "שהכשירו" לנטילת חלק בממשל).
הפנים האמיתיות
כך מצאנו בליכוד וברשימות שתמכו בו את אורלי לוי-אבקסיס ראש רשימת "גשר" לשעבר, שדילגה מרשימה לרשימה והשמיצה קשות את הקיבוץ בו חיה שנים וגידלה בו את ילדיה, אך נקלטה בליכוד משהובטח לה מינוי לשרה. והיא אינה היחידה שם. הפלא הוא אם ביבי, ממש עד יום הבחירות, חיפש עוד עריקים מרשימות אחרות שיערקו אליו, כמו מבין עולי אתיופיה ובריה"מ.
כך עלה בידי ביבי לפצל את הציונות הדתית בין בנט ושקד לבין סמוטריץ. כך ביבי "שתה קולות" מרשימות אלה ופתח את הדלת לכנסת לח"כ בן-גביר שצה"ל סירב בזמנו לגייסו ולאבי מעוז, עם רשימתו הקיצונית "נועם", שבלעדי שיקולי "ההשרדות בכל מחיר" של ביבי לא היו נבחרים לכנסת. כך גם הוכנסו ח"כ שכל כוחם בנפנוף דגלים ובצרחנות למען מיטיבם.
באופן זה הפכה הכנסת מהגוף המכובד במדינה לכנס של אנשים שחלק ניכר מהם בורים, גסים, שאינם מסוגלים לנהל דיון מושכל בכנסת או בטלוויזיה ומעדיפים הטחת עלבונות, שקרים וצעקות בעברית עילגת על יריביהם, באופן שגם בָּאֵי השוק בּוֹשִׁים בהם. התנהגותם בטקס, או בישיבת החלפת הממשלה הדגימה זאת. פתע נתגלו לציבור פניהם האמיתיות והמפתיעות של חברי-כנסת כמו משה גפני.
הרשוני עוד מספר מילים על עבודתם של חברי הכנסת, נבחרי האומה. ח"כ מוגבלים מאוד בתרומתם. ח"כ אינו יכול להגיש הצעת חוק בטרם תאושר בידי מנהיג תנועתו, והבעת דעותיו האישיות בנאום או בהצבעה מוגבלת מאד. אסור לו בדרך-כלל להצביע לפי מיטב הכרתו כי הוא נתון "במשמעת קואליציונית" ואוי לו אם יחרוג ממנה. תכופות עליו להצביע ממש במנוגד לדעתו ואמונתו. כך במליאת הכנסת וכך בוועדותיה.
בישראל מנהיגי מפלגות הקואליציה מכהנים בממשלה, הענין עוד יחמיר עם אימוץ "החוק הנורווגי", שאז ירחקו עוד מהכנסת. כל ההחלטות החשובות נופלות בממשלה ובמקום שהכנסת תנהל את הממשלה, או לְמִצְעָר תפקח עליה, הנה הממשלה מנווטת את הכנסת בה יש לה בדרך-כלל רוב, ורק ח"כ מהאופוזיציה דוחפים לדיון ענייני אך מושתקים במכבש הרוב הדורסני. בפועל מרבית הצעות החוק המגיעות להצבעה הן הצעות חוק ממשלתיות עליהן החליטה הממשלה וח"כ מחויב להצביע לפי החלטת מנהיגות רשימתו. בפועל, בישראל לפחות, הממשלה והאופוזיציה מפעילות את אנשי רשימתן בכנסת תכופות כחותמת גומי לצרכיהן. ואם נחזור לטענה המבחינה בין "נבחרים" ל "פקידים" נמצא שעל-פי רוב חברי הכנסת הם "פקידים" של הממשלה [או של האופוזיציה, אם גם הרמה מופחתת].
