למרבה הצער, תקלות שונות במדינה מתגלות חדשים לבקרים, כמו במחדלי מלחמת יום הכיפורים, באסון ורסאי, בשת"פ בין הבנקים, בדליקה הנוראה בכרמל, באסון בהר מירון, בנפילתו של לוחם אמיץ מול הרצועה, בהתמוטטות במה אצל חסידי ויזניץ' בגבעת זאב, בבריחת אסירים ביטחוניים מהכלא, בהתמוטטות גשר או בית ועוד ועוד בעיות הדורשות לִיבּוּן ובראש ובראשונה בצורך של לימוד הלקח והסקת המסקנות לעתיד כדי לקבוע את הטעון תיקון ולעתים גם למצוא את האחראים לאותם תקלה או מחדל.
אחרי מרבית התקלות באות קריאות להקים ועדת חקירה "בראשות שופט". אלו "מילות הקסם" כי מי לך נאמן שיבדוק באחריות מלאה, ללא משוא פנים וללא דעות קדומות כשופט, וככל שדרגתו של השופט, בין בכהונתו ובין לאחר פרישתו לגימלאות, גבוהה יותר - מה טוב.
האמנם נכונה גישה זו? בכל המקרים ובכל הנושאים? האם עדיף שופט על אנשי מקצוע הבקיאים בנושא בשאלות שאינן משפטיות מובהקות? וגם בשאלות משפטיות כלום לא קיימים עו"ד וחכמי-משפט היודעים דין כשופט? האם אכן דעתו או כישוריו של שופט, מעצם התמנותו, עולים על אלו של כל אדם אחר בציבור?
מעלתו של שופט היא הכשרתו. ככל שהייתה, וניסיונו בבחינת הראיות המובאות לפניו וכושרו להחליט אלו ראיות כְּשֵׁרוֹת הן ואז לפסוק על-פי אותן ראיות כשרות. פרט למוסד המיוחד של "שופט חוקר" בדין האזרחי אין זה מתפקידו של יו"ר ועדת החקירה לאסוף בעצמו ראיות, ולמעשה הדבר אסור עליו. כמובן שסמכותו, כסמכות כל הוועדה, היא במסגרת המדוקדקת של הנושא שהובא לפתחה של הוועדה מבלי לחרוג ממנה.
לעתים פסיקתה של ועדת חקירה תלושה מהמציאות וזועקת לשמיים. מקרה קיצוני היו מסקנותיה של ועדת אגרנט לחקר מלחמת יום הכיפורים. הממשלה הכושלת שמינתה את הוועדה הושיבה בה קצין בכיר לשעבר שהיה בעימות-מה עם הרמטכ"ל, והגבילה את סמכותה לחקר הצבא בלבד. בכל הארץ זעקו חמס על כִּשְׁלוֹנוֹת ואחריות הממשלה למכה שֶׁהוּכֵּינוּ, וזה עוד לפני שנודע לציבור על פניות סאדאת להסכם כלשהו בָּעִנְיָן סִינַי, בעת שתעלת סואץ, שהיאֹּ כֹּה חיונית לכלכלת מצרים, חסומה ללא כל תועלת לישראל מחסימתה. על המידע לגבי ההכנות למלחמה וההסכמים לשילוב ההתקפות בין אסד לסאדאת שמסר גם המלך חוסיין בפגישתו עם גולדה מאיר, ומההתעלמות הפושעת מכל ההתראות הרבות שניתנו ערב פרוץ המלחמה גם מהלוחמים שהיו על גדת התעלה ועל ההחלטה הרת האסון שלא להכות מכה מקדימה.
ועדת אגרנט לא אמרה מילה על אחריות הממשלה, ובעיקר גולדה ומשה דיין, לאסון הנורא שכמעט מוטט את המדינה. תחת זאת הטילה את מלוא האחריות על הרמטכ"ל דוד אלעזר [דדו], ממנו הועלמו כל המגעים העקיפים עם סאדאת, ואשר הוטעה קשות על-ידי ראש אמ"ן, זעירא, בעניין חוסר ההסתברות לפרוץ המלחמה, ושנאסר עליו לגייס מיד את כוחות המילואים, למרות שהיה המצביא שלא איבד את עשתונותיו ושעל אף הנהי וההיסטריה של שר הביטחון דיין התאושש והוביל ממפלה לנצחון, וזאת מבלי לגרוע מאחריותו להעדר תוכניות ממשיות להגנה בסיני ובגולן, למצב המוזנח יחסית של הימ"חים, ולהסתמכותו הַיְּתֵּרָה על ראש אמ"ן ועל מפקד חיל האויר דאז. דומני שכל אזרח חש אז בעוול הנורא שנעשה לרא"ל דדו.
דוגמה אחרת היא הוועדה בראשות השופט תאודור אור לחקר המרד הערבי בצפון עת שמאות מתפרעים, חמושים בגרזינים וקלשונים ודומני שאף באמל"ח, חסם כבישים, תקף בחמת רצח את הישובים היהודיים והספיק גם לרצוח יהודי אחד בטרם נבלם בידי כוחות המשטרה בפיקודו של אליק רון. אכן נהרגו במרד 13 מתפרעים, אך אלמלא פעולת המשטרה היה נגרם פוגרום רב-נרצחים. במקום לכבד את אליק רון על הצעדים המידיים שנקט ושמנעו עשרות ואולי מאות נפגעים האשים כב' השופט את המציל...
דוגמאות נוספות אינן חסרות. לכל שופט יש אג'נדה משלו. לא כולם מצליחים להתעלם ממנה ביושבם לדין ועוד פחות ביושבם בראש ועדת חקירה. יש שופטים שנוטים להקל עם מתפרעים דרך קבע, אחרים נוטים להגן על אישים ואישות הקרובים ללבם. גם כאן דוגמאות אינן חסרות.
כך למשל אישר בית המשפט העליון את הריסת בתיהם של מחבלים שרצחו והורשעו, ובכל זאת השופט מזוז שלל (בדעט מיעוט) הריסת ביתו של מרצח כזה, בנימוק שיש להוכיח קשר של משפחת המחבל לפיגוע. ככל הזכור לי בני אותה משפחת מחבל לא התנערו ממעשיו.
דוגמה מתחום שונה היא "המצאת המאה" שהמציא שופט בבית המשפט העליון - "אמת לשעתה", לשם דחיית תביעתו של קצין דרוזי נגד כוכבת טלוויזיה שהוציאה את דיבתו רעה והציגה אותו כרוצח. ההמצאה הייתה מושג חדש של "אמת לשעתה" (בדיון נוסף בוטלה המצאה זו). כלום שוב אין אמת מול שקר, אלא ישנם מספר סוגי אמת, כל סוג לשעתו...
לעתים מתמכרים שופטים לנושא מסוים ומסוגלים למנוע מנפגעים, כולל מלוחמים שסיכנו חייהם להגנת המדינה, את זכויותיהם במתן נפקות עליונה לחופש הדיבור, גם כשאותו דיבור הוא שקר גס שהוכח. כולנו זוכרים אותה פסיקה עגומה [שלא לומר עקומה] לגבי הסרט "גֶ'נִין ג'נין" ואין טעם לְפָרֵט.
אינני בא לפגוע חלילה בכבודם של שופטים, כולם אנשים נכבדים, חכמים, בעלי ידע וניסיון. אך כולם בני-אנוש, בעלי דעות שתכופות הן דעות קדומות, ולא תמיד הם משכילים להתעלם מהן. לא בהכרח ועדה "בראשות שופט" עדיפה על ועדה בראשות אדם אחר מן היישוב, בעיקר אם הוא אדם הגון, בעל הכשרה וידע בתחום שהוא דן בו.
