כבוד יושב-ראש הכנסת, חבר הכנסת מיקי לוי, כבוד השרה לשוויון חברתי, חברת הכנסת מירב כהן, חבריי חברי וחברות הכנסת, מכובדיי כולם. אני, משה מוסיה סולומון, בנם של זללאו שמעון סולומון, זיכרונו לברכה, ואסגדש ירדאי, תיבדל לחיים ארוכים, עומד כאן בפניכם, בבית המכובד הזה, מלא בהתרגשות. לנגד עיניי חולפות תמונות וזיכרונות של חיים שלמים, לא רק שלי, אלא של דורות ארוכים של בני קהילתי ובני משפחתי שחלמו להגיע לארץ ישראל ולירושלים. אני ניצב כאן היום, גאה להגשים את חלומם, אך מתוך ידיעה ברורה שהמסע עדיין לא תם ומבחינות רבות, אך זה עתה התחיל.
אינני יודע בוודאות את תאריך הלידה שלי, ואף בברית המילה לא נתנו לי שם. שמו של האדם טומן בחובו את סוד חייו, את מהותו – הסביר לי לימים אבי – וכי אפשר להביט בתינוק שאך נולד ולדעת את סודו? ימים רבים התבונן בי אבי, עקב אחר תכונותיי ומאוויי, עד שערב אחד קרא: מוסיה. שמך ייקרא מוסיה. הילד, שהיה רועה צאן בשירֶה שבמחוז תיגראי באתיופיה, עומד כאן היום בכנסת ישראל, אחד מ-120 אנשי כנסת הגדולה של ימינו. הילד שעבר מסע של למעלה מחודש מאתיופיה לסודן, שהמתין שלוש שנים כפליט עד להגעה המיוחלת לארץ, הילד הזה הוא היום חבר כנסת מן המניין במדינת ישראל, מדינת העם היהודי. אני זוכר כיצד במסע במדבריות סודן, לאחר ימים ללא גשם, וכשאנו על סף עילפון ממחסור במים, הגענו בהשגחה אלוקית לנהר תכזה. את הצימאון הרב הנפגש בנהר מים חיים, את מאות האנשים הגומעים כל טיפה, ברצון עז ללגום עוד ועוד. צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, בארץ ציה ועייף בלי מים. אני עומד בכנסת ישראל, ובעל הזכות לעצב את חוקי המדינה, את אורח החיים של הציבור בישראל, את החיים עצמם. אני מלא צימאון, רעיונות, שאיפות, חוויות – כולם רצים בראשי בפעולה הפרלמנטרית בבית הזה. אני מאחל לעצמי ולכם עשייה ברוכה.
ידוע כי כנסת ישראל מוכרת בשנים האחרונות כזירת קרב: אנשים תוקפים זה את זה – ראינו אפילו כאן עכשיו – מאשימים זה את זה, צועקים ומתלהמים. אני אומנם חדש בבניין, אך אני מקווה שאצליח לצעוד בדרך אחרת, דרכם של בית הלל; ככתוב במסכת עירובין דף י"ג עמוד ב: "יצאה בת קול ואמרה: אלו ואלו דברי אלוקים חיים הן, והלכה כבית הלל. וכי מאחר שאלו ואלו דברי אלוקים חיים, מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן? מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי בית שמאי ולא עוד אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן". בית הלל זכו שתהיה הלכה כמותם, זכו לפופולריות וזכו אף במנדטים, אך לא בגלל שהתפשרו על דעותיהם או נסוגו מעמדותיהם, אלא כי הקשיבו, למדו, ובעיקר כיבדו את מי שחלק עליהם בעודם אוחזים במלוא העוז באמונתם ובדרכם.