סתם סיפור על קינוח
למילה "קינוח" יש מספר משמעויות ושימושים, לעתים נוגדים או מקוטבים. קינוח הוא מאכל טעים בו נהוג לסיים ארוחה. לרוב במאכל מתוק, פרי, גבינה אצל הצרפתים או פודינג וכוס ויסקי אצל האנגלים.
אולם קינוח הוא גם ניקוי והוצאת פסולת כמו "לקנח את האף" או לקנח מקום אחר בגוף. ומכאן לעצם הענין: משנתמעט נייר הטואלט בבית נטלתי את שקית האריזה הריקה. היה מודפס עליה שם המוצר "סנו סופט" ותאור טיבו: "נייר טואלט דו-שכבתי רך וקטיפתי 100% תאית נקיה", כלומר: לא מִמִּחְזוּר נייר ישן או משומש. אכן המקור מעט מורגש. אלא שבתחתית שק האריזה נכתב עוד: "מפעל שומר שבת ללא חשש גניזה" [הגניזה היא מנהג יהודי עתיק לפיו ספרי קודש שנקרעו, נתבלו או נפסלו לא הושלכו לאשפה אלא הובאו לבית הגניזה למשמרת עולם או לקבורה מכובדת בשונה מאשפה רגילה.
משך השנים נהגו לגנוז גם כל מסמך שנכתב בשפת הקודש, והגניזות משמשות כיום מקור חשוב מבחינה היסטורית, מחקרי חברתי וכיוצ"ב. הכיתוב עורר בי פליאה. מה ענין שמירת שבת לבית הכיסא? ואם המוצר מיוצר מ-100% תאית נקיה - מה לו לגניזה? אחר כך הבנתי שהכוונה היא להכשירו לקהל החרדי על התבדלויותיו, איסוריו, הזדקקותו לבתי-דין מיוחדים למתן הכשר למזון ולכל מצרך אחר. לא די להם בהכשר הרבנות הראשית שגם היא בשליטתם.
פֹּה כבר התכעסתי: לא די בשאיבה האינסופית של כספים להכשרים שונים ומשונים למזון [כן, יש גם הכשר לאקונומיקה, והכל מהפסוק "לא תבשל גדי בחלב אמו", אולי מהחשש שיבושל גדי באקונומיקה?!] כספים שבסופו של חשבון מוטלים על כלל הצרכנים והאזרחים במדינה, והם נתקעים לי בַּפֶּה הנזקק למזון, בלוע ובארנק אלא שהם כבר הגיעו וממתינים לי גם במוצא פסולת המזון מגופי. פה כבר הפריזו. נסעתי לסופר וקניתי נייר טואלט אחר.
חרמות הם נשק רב עצמה אשר לעתים נוהג כבומרנג וחוזר אל שולחו, בעיקר כאשר שוטים ובורים מטילים אותו. טרם סלחנו לאותו אדמו"ר שפסל את בקבוקי פניציה כי התנור שם פעל [באין ברירה] שבעה ימים בשבוע ובכך הביא לסגירת המפעל בנגב ולפיטורי כל עובדיו תוך מתן פרנסה טובה, גם בשבתות וחגים, לערלים בטורקיה. כן, היה גם פולסא דנורא נגד יצחק רבין הי"ד.
אם אמצא דברי מאפה תוצרת "אנג'ל" אעדיף לקנותם. אולי כמו שאמר פעם גוי חכם: "עזוב את הכנסיה וחזור לאלוהים".
