בימים אלה התחלתי לקרוא בשקיקה את "סיפור חיים קצר", ביוגרפיה על הטייס אבי לניר שנרצח בשבי הסורי במלחמת יום הכיפורים. כתבה יעל ינאי, וייתכן שאחזור לכתוב עליו לכשאסיים הקריאה. אך מצאתי קוריוז מעניין המתאים לתקופה זו בה טייסים המתנדבים להמשיך בשירותם מסרבים לעשות זאת בגלל החקיקה הדיקטטורית של בנימין נתניהו ויריב לוין והנוהים אחריהם. ובכן כבר היו דברים מעולם. חודש לאחר הקמת המדינה הגיעה לארץ אוניית הנשק "אלטלנה" שהביא האצ"ל¹. דוד בן-גוריון הורה להפציצה מהאוויר. בישראל שהו אז טייסים רבים מחו"ל שהתנדבו להגן על המדינה הנולדת. סגן מפקד חיל-האוויר היימן שמיר חיפש טייס מתנדב שאינו יהודי להפציץ את האונייה. הנה ציטוט מספרה של ינאי על לניר: "כולם עד אחד סירבו. הם לא הגיעו לארץ ישראל כדי להילחם ביהודים. הפליא להתנסח הטייס ריבקוב: 'אתם יכולים לנשק לי בתחת, לא בשביל להפציץ יהודים טסתי 10,000 מייל ואיבדתי ארבעה חברים.' הטייס ויליאם ליכטמן החרה החזיק אחריו: 'אתם יכולים לקחת את הפקודות הארורות שלכם ולבלוע אותן! ממזרים שכמותכם! בני כלבה.' ואז שלף את אקדחו ואיים שיכניס כדור למי מאנשיו שייקח חלק בכך."