אחד הכלים העומדים בפני גוף ציבורי, קל וחומר ברשות מקומית, להתמודד עם עובדים החשודים בביצוע עבירות פליליות הוא השעיה. הדבר נדרש הן כדי להבטיח כי לא מתבצעות עבירות פליליות בגופים הללו, והן כדי לצמצם את הפגיעה באמון הציבור.
המסגרת הנורמטיבית המסדירה נושא זה בענייננו הוא חוק הרשויות המקומיות (משמעת), תשל"ח-1978 (להלן - החוק). על-פי חוק זה, הדומה לחוק החל על עובדי מדינה, "החלה חקירה פלילית של המשטרה נגד עובד רשות מקומית, בעבירה שמפאת חומרתה או נסיבותיה אין הוא ראוי להמשיך לשמש בתפקידו, רשאי ראש הרשות המקומית, להשעות את העובד לתקופה שלא תעלה על 45 ימים" (ס.20 לחוק).
באם נדרשת השעיה ארוכה יותר, קובע החוק כי "בית הדין רשאי להורות על הארכת תקופת ההשעיה, לפי בקשת ראש הרשות המקומית, לתקופות נוספות שכל אחת מהן לא תעלה על שישה חודשים". על-פי סעיף 1 לחוק מדובר ב"בית דין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות (להלן - ביה"ד למשמעת) שתפקידו לשפוט את עובדי הרשויות המקומיות על עבירות משמעת לפי חוק זה".
ברם, בפועל למן פברואר 2023 בית הדין הזה למשמעת "אינו פעיל", זאת על-רקע כוונה של מרכז לשלטון מקומי "לחדול מלהפעיל ולממן את בית הדין למשמעת של עובדי הרשויות המקומיות הפועל מזה כ-40 שנה, על-רקע סכסוך כלכלי הנוגע להפעלתו מול משרד הפנים"
1.
אשר על כן, עיריית רמת השרון, המנהלת הליכי השעיה מול שלושת עובדיה אשר כנגדם נפתחה חקירה פלילית, ובהם פקח, רכז צמ"ה וסגן מנהל אגף הביטחון של העירייה, פנתה בנושא לביה"ד האזורי לעבודה.
העירייה טענה כי על-אף האמור יש לביה"ד לעבודה סמכות להחליט בבקשה וזאת לאור סמכויותיו לדון בתובענות שעילתן יחסי עבודה (ס. 24 לחוק ביה"ד לעבודה) וסמכות ליתן כל סעד שיראה לביה"ד כנכון או משקולי צדק (ס. 33 ו 75 לחוק בתי המשפט). כמו-כן טענה העירייה כי ביה"ד מוסמך לפעול בהתאם להסדר הקבוע חוק הגבלות על משך השעיה של עובד גוף ציבורי עקב הליכים פליליים, תשע"ח-2018 (להלן - חוק הגבלות) המסמיך את בית הדין לעבודה להאריך את השעייתו של עובד גוף ציבורי עקב הליכים פליליים.
ברם, ביה"ד, בפס"ד שניתן ב 3.12.2023, דחה בקשה זו וקבע כי המנגנון המשמעתי הקבוע בחוק הרשויות המקומיות, כמו גם המנגנון הזהה החל על עובדי מדינה הינו מנגנון שיפוט משמעתי שמבוצע על-ידי טריבונל שיפוטי שהוקם מכוח חוקים אלה והוא שונה מההסדר החל על עובדי גופים ציבוריים בהם יש לבית הדין לעבודה סמכות מפורשת מכוח חוק ההגבלות. דבר זה גם עולה מעצם העובדה שהחוק הגבלות מסייג במפורש את תחולתו לגבי עובד גוף ציבורי שחוק שירות המדינה (משמעת) התשכ"ג-1963 חל עליו.
גם את הטענה כי סמכות של ביה"ד הקבועה ב'סעיפי סל' הכלליים החלים מקום בו לבית הדין ישנה סמכות עניינית לדון בנושא מסוים ומתווים את יכולתו לפעול ולהעניק סעד באופן הנראה לו כנכון בתוך מסגרת ההליך, נדחתה. תימוכין לכך מצא ביה"ד גם בעובדה שעל-פי החוק, ערעור על החלטה של ביה"ד למשמעת לעובדי רשומ"ק הנה לביהמ"ש המחוזי ולא לביה"ד לעבודה, דבר המצביע על העדר סמכות (ס. 24 לחוק).
מכאן קבע ביה"ד כי "בית הדין למשמעת הינו טריבונל משפטי הפועל מכוח חוק ומוקנית לו סמכות לדון בעניינים שהוגדרו לו בהתאם לחוק המשמעת, לרבות הסמכות להאריך את השעייתו של עובד הרשות המקומית, ובית הדין לעובדה אינו מהווה "תחליף" לו ואינו מוסמך להיכנס בנעליו ללא הוראה חוקית מפורשת".
אשר כל כן, כל עוד שהמחלוקת שבין מרכז שלטון המקומי למשרד הפנים בדבר תקצוב ביה"ד למשמעת לא תיפתר, או לחלופין חוק משמעת לעובדי הרשומ"ק לא יתוקן, ובאם לא יוגש ערעור בהליך, יתקשו רשויות מקומיות להשעות עובדים החשודים בפלילים לתקופה העולה מעל 45 יום.
מהן השלכות לכך? ובכן כיוון שהליכים פלילים על-פי טבעם משתהים, ומכיוון שהסמכות להשעות עובד רשומ"ק הנה 'למן ראשית הליך הפלילי' ("החלה חקירה פלילית"), החלטה זו, כל עוד המצב האמור עומד בעינו, מוציאה למעשה מארגז הכלים כלי חיוני זה החיוני להבטחת אמון הציבור, דבר שיקשה מחד בסיטואציות כגון דא על הרשויות המקומיות להתנהל, ומאידך יפגע ביכולתם של העובדים, באלה שימצא שלא דבק בהם רבב, לשוב לעבודה.
