מלחמה עזה ניטשת בינינו לבין חמאס. מלחמה זו שונה ממלחמותינו מול הפתח והרשות הפלשתינית. הפתח ניהל מלחמה לאומית - בשאיפה להקים מדינה פלשתינית על חורבות מדינת ישראל. מלחמתו של החמאס שונה: חמאס רוצה להקים מדינה מוסלמית על חורבותינו כשאיפת "האחים המוסלמים", דאעש ודומיהם. חלילה לנו לְהִיגָּרֵר למלחמת דתות ואנו על סף אסון כזה.
אנו לוחמים נגד ארגוני טרור. לא נגד האיסלאם וגם לא נגד כל דת אחרת. מלחמת דתות תעמיד מולנו כמיליארד וחצי או שני מיליארד מוסלמים, לרבות מדינות איסלמיות כפקיסטן, אפגניסטן, מלזיה, אינדונזיה ועוד ולא "רק" את מדינות ערב וטורקיה. אויבים לא חסרים לנו וחלילה לנו להוסיף עליהם.
החמאס הצליח לגייס אלפי ואולי עשרות אלפי ערבים לשורותיו, הרבה יותר מהפתח, וזה לא רק בגלל כושר ארגון טוב יותר, מתן שירותים לקהילה והטפה לקנאות קיצונית. חמאס פונה לרגשות הדת המוסלמית כפי שהוא עִוֵות אותה, מִדָּת של שלום וכיבוד דתות אחרות לקנאות דתית, לפגיעה ופציעה עצמית עד זוֹב דם כמנהג השיעים וּלְ"מוֹת קדושים" ב"ג'יהאד", תוך התעלמות מאיסורי הדת המוסלמית על רצח ועל התאבדות.
כבר כתבתי כאן כי צה"ל טעה קשות כאשר אִפְשֵׁר להציב חנוכיה, סמל דתי יהודי, בלב כיכר פלשתין בעזה. הלחימה היא על הגנת מדינת ישראל, על כלל תושביה ועל דתותיהם השונות מול כוונות חיסולה והקמת מדינה פלשתינית במקומה. דגל הוא סמל לאומי ועל כן ניתן וראוי להניפו בקרב ולאחריו, אך יש להימנע כאמור מסמלים והצהרות דתיות, בשונה מתפילה שבין אדם למקום.
ביום 3.1.2024, או יום אחריו, פורסם בטלוויזיה הישראלית הליך של פיצוץ מסגד ברצועה. אני מניח שהפיצוץ היה נחוץ בשל פִּירֵי מנהרות והתבססות מחבלים בבנין או תחתיו. מה שהיה אסור ופגום בהליך עצמו ובפרסומו בטלוויזיה הייתה קריאה של קצין "לקול קריאת שמע ישראל...תכף יפוצץ המסגד" וכך היה. אני סבור שראוי להעמיד את אותו קצין נלהב-מדי לדין משמעתי ולהסביר לו שוב שאין אנו לוחמים בעזה כדי להנהיג בה את דת ישראל. הבנה זו צפויה להיות קייימת אצל קצין בצבאנו. כן יש לבחון את האיוולת בהחלטה לשדר אירוע זה עם אותה אמירה בטלוויזיה.
צה"ל חייב להתריע ולהזהיר את לוחמיו להמנע מכל ביזוי של דת אחרת, סממניה ובתי התפילה שלה ולהעניש קשות את מי שיפר הוראה זו. כל אדם באמונתו יחיה וכל עוד אינו מבצע עבירות בשמה - יבושם לו. עד כאן.
אוסיף סיפור קצר: בשנת 1973 כשבועיים לפני פרוץ המלחמה נקראתי למילואים, באותה פעם כקצין מלווה לקצינים זרים מִכֹּחַ האו"מ שהוצבו אז בעמדות תצפית לאורך התעלה. הנוהל היה שקצין ישראלי יחיד יצא לעמדה כזו עם 2 קציני צבא זרים, משני צבאות שונים, שם ישהו שבועיים. צה"ל סיפק מזון,
האו"ם סיפק משקאות קלים ותחבורה. אחד הקצינים הזרים, קפיטן בצבא האוסטרי, התגלה כחובב ציור וכצייר מוכשר. בסמוך לעמדת התצפית היה מסגד מסוג המסגדים הפשוטים שהיו מקובלים בסיני: חדר מרובע וקירותיו מטויחים ומסוידים ומעליו צריח נמוך בגובה 4-3 מטרים. אותו קצין אוסטרי צייר על הקירות נערות יפהפיות בלבוש חַוָּה אמנו. אני נחרדתי: חששתי שמא יבואו איכשהו עיתונאי וצלם ויצלמו את אותן "מדונות" שעל קירות המסגד וכמובן יְיַחֲסוּ לצה"ל את הפגיעה בבית התפילה. ביקשתי מאותו קצין אוסטרי לחדול, הוא סירב ואמר לי שאינו מקבל ממני הוראות. עוד אני מתחבט אם ליצור פה תקרית צבאית בינלאומית התפללתי שהמצרים יושיעונו. הם נהגו להפגיז לעתים מזומנות מטרות שונות בצד המזרחי של התעלה שהיה בשליטתנו. נראה שתפילתי נשאה פרי ונענתה ובאחת ההפגזות המצריות המסיביות נהרס אותו מסגד כליל ורווח לי, ויחסי ישראל-אוסטריה נותרו (קרירים) בעינם.
בקשתי מכל קורא שיש לו איזה קשר לשר הביטחון, לרמטכ"ל, לדובר צה"ל או לכל מפקד בכיר בצבא להביא דברים אלו בפניו.
