הבדיחה בעלת הזקן הארוך יותר מהגלות, מתייצבת במלוא עוצמתה תמיד לאחר אירוע בינלאומי בו כשלנו, התירוץ המוכן מראש והמרפא כל כישלון. כך היה אחרי הפסד מכבי תל אביב באליפות אירופה בכדורסל, לאחר הפסד מדינת ישראל באירוויזיון ואפילו לאחר טקס בחירת מלכת היופי העולמי. כשהפסדנו זה היה תמיד רק בגלל אנטישמיות, שנאת יהודים, שנאת ישראל והחתימה היצוקה בפלדה "העולם כולו נגדנו". כשניצחנו זה היה אך ורק בגלל הכישרון העילי של העם הנבחר שהוא אור לגויים. הבדיחה הזו העלתה תמיד חיוך על פניי, מעולם לא אכזבה ביכולתה לפוגג את תחושות ההחמצה, הכישלון, התסכול והאכזבה, מרשם בטוח ובדוק לריפוי חוסר היכולות ותפילה שאולי בשנה הבאה העולם לא יהיה נגדנו. מאז טבח שבת שמחת תורה, הבדיחה הזקנה והמותשת פינתה מקומה למציאות כואבת, מדממת, מאיימת, בלתי נסבלת, מציאות בה הקורבן הפך בו ביום לתוקפן, לאשם, לבריון האלים המטיל אימתו על מקהלת פרחי ח'אן יונס ולהקת המחול הייצוגית של מעופפי ג'באליה. הנשרפים טרם זוהו, הנטבחים טרם נקברו, הנשחטים טרם נאספו, הנאנסות והנאנסים טרם הובאו למנוחת עולמים, 240 תינוקות, ילדים וילדות, נערות ונערים, בחורות ובחורים, חיילות וחיילים, קשישים וקשישות, חולים ובריאים, חיים ומתים, נחטפו למנהרות התופת והחושך של אנשי התועבה וכבר נמצא האשם, היהודי. העולם הזדעזע לשבריר רבע יום, יהודים מובסים, מושפלים, מבוזים, מתים, תמיד גרמו לחלק מבני אנוש בעולם להביע סולידריות ורחמים, להקים אנדרטאות ולהבטיח 'לא עוד'. העולם היה איתנו ובתנאי ששורות הקברים תתארך, והפעם, היהודי אינו עוד שה הפושט צווארו לשחיטה, אינו עוד נרדף המסתתר באסמי חסידי אומות העולם, היהודי אינו בן בלי בית, אינו עוד מובל כצאן לטבח, ליהודי יש בית, פורח, משגשג, צבא חזק, מדינה הנמצאת בכל שנה בראש טבלת האושר הבינלאומי, היהודי מגן על עמו, אדמתו, ערכיו ואמונותיו. מאז טבח שבת שמחת תורה נעלם החיוך מהבדיחה ארוכת הזקן. העולם באמת נגדנו. מזכיר המעצמה, ידידתנו הגדולה בעולם, אנתוני בלינקן פרסם שעה אחרי שהעולם נחשף לממדי הטבח הנורא שאין צורך להגיב בהרג. מילות הנחמה וההזדהות מהמדינות המפותחות והנאורות זרמו בימים הראשונים כמו נחלי הדם בבארי, בשדרות, בכפר עזה ובאופקים. חמים, ברורים, ואז, כשהיהודי העז להשיב מלחמה שערה, כשהחליט ש"לא עוד" אינה סיסמה השמורה לימי הזיכרון לשואה ולגבורה אלא צו חיים, לא עוד הכלה כי אם הכרעה, הדם התקרר מהר כמו התמיכה, מהר מדיי. השכחה הכתה בהם ללא רחם, דקות החמלה וההזדהות פינו את מקומם וליבם לטרוריסטים, אנשי התועבה, לאזרחים המחפים על פשע, אלו שבתיהם אינם אלא מוצבים קדמיים עמוסי נשק, שילדיהם מתחנכים להיות דור העתיד של המחבלים, אלו שנשותיהן מפזזות ומכרכרות ברחובה של עיר עם מגשי מתוקים לרגל רצח יהודים. המחפים על פשע היו לקורבנות, שונאי האדם, היהודים היו לראויים לחמלה. והנה הם, העולם הפועל נגדנו, מעניק פרס, שי ודורון לרוצחי יהודים, לשורפי תינוקות, למחללי כבוד הנשים והגברים, מדינה פלשתינית, מדינת טרור, מדינה ממנה יצאו אנשי התועבה הבאים בשמונה לאוקטובר, בתשעה באוקטובר, בעשרה באוקטובר. העולם הפועל נגדנו, סירב לקלוט פליטים מעזה במדינותיו. את הסורים, האוקראינים, האריתראים, הסודנים, קיבלו בשמחה. את העזתים מסרבים לקבל לביתם. העולם הפועל נגדנו מתכוון "לשקם" את עזה ולהעביר מאות מיליארדי דולרים לחידוש רשת מנהרות התקיפה והתעצמות ההתחמשות לקראת המטרה הסופית, חיסול המדינה היהודית. העולם פועל נגדנו, מחבק מכחיש שואה, מממן מחבלים שוחטי יהודים, מחנך להסתה נגד היהודים בני החזירים והקופים. העולם פועל נגדנו, באו"ם הורידו את הדגל לחצי התורן בכאב עצום ובצער נורא על מותו של התליין מטהרן, רוצח עמו, בנאט"ו עמדו לדקת דומייה לזכר הקצב מטהרן, טובח עמו, הידידה הגדולה שיגרה איגרת ניחומים על מותו של רוצח ההמונים שביקש עד נשימתו האחרונה להרוג, לרצוח, לאבד ולהשמיד את היהודים בעולם כולו, הפתרון הסופי המוחלט. העולם כולו נגדנו. מדינות נאורות, מדינות פלורליסטיות, מדינות דמוקרטיות הצטרפו למדינות חשוכות, לדיקטטורות, לעריציות, לבתי הדין הפליליים, לחוסר צדק בהאג, הלוקים בעיוורון מוחלט של מושגי הצדק, המוסר. העולם כולו נגדנו. לדאבון הלב גם בתוכנו פנימה יש את "העולם", מי שמזינים את העולם בהבאשת ריחה של מדינת היהודים האהובה, מי שמרבין בשנאה, במחלוקת, בפילוג. העולם כולו נגדנו. הפעם זו אינה בדיחה זקנה, הפעם זו האמת, והיא מחייבת אותנו ללכידות פנימית, לחוסן לאומי, להותיר בשוליים הסהרוריים וההזויים את מפרנסי החדשות במדינות המבקשות להשמידנו, להותיר את המשיחיים ההזויים מאחרי הירכתיים סמוך לדלת מחסן הגרוטאות של עם הנצח, העם היהודי. לפנינו מערכה סיזיפית, ארוכה מורכבת ומאתגרת, מאבק על הקיום, מערכה המחייבת חיבור ולא פילוג, מערכת בעד העם היהודי ונגד מבקשי נפשה, זו הבחירה ואין בילתה.