שמונה חודשים של מערכה בדרום ומלחמת התשה בצפון. ושוב בא נשיא ישראל בפועל ג'ו ביידן ושם את הקלפים על השולחן. שתי חלופות ידועות לכל: סיום מצב המלחמה ותחילת היום שאחרי או המשך דשדוש והתקדמות איטית עד לניצחון המוחלט, שאפילו ביידן, בצדק, הגדיר אותו מונח מעורפל. צפיתי בנאומו של ביידן. נזכרתי גם בנאום המפורסם מתחילת המלחמה שבו הזהיר את אויבי ישראל שלא לפגוע בנו. נזכרתי גם בהתגייסות הצבאית של ארה"ב (לא לבדה) להגן עלינו מפני ההתקפה האירנית במחצית אפריל (זוכרים?).
נשיא ארה"ב, בסגנון ישיר, לא מתנשא, חד וחלק: טייק איט או ליב איט. ממש בסגנון דייויד ברוזה: זה הכל או כלום. פרטי העסקה שחשף ביידן היא הצעה ישראלית שקבינט המלחמה אישר. אז למה לא סיפרו לאזרחי ישראל על המהלך הזה? סטודנטים שלי, שמאתגרים אותי בקביעות בשאלות אלה בכיתה, טוענים כי "לא הכל צריך לספר". ובכן, עקרונית הם צודקים. מעשית, ישראל סיפרה לבעלת בריתה האסטרטגית על ההצעה שגיבשה לסיום המלחמה. לנו, האזרחים, שחלקנו שולח את ילדינו לקרבות ברצועת עזה, לא סיפרו. למה? אתם נבחרי הציבור שלנו. אתם שולחים את ילדינו למות בעזה. זו סמכות שלכם. מנהיגות מצדכם? לא באמת.
סיפור הנאום של ביידן הוא כמובן שעת מבחן אמיתית להנהגה הישראלית. זו שיש לה סמכות לקבל החלטות, אבל היא אינה מגלה אומץ ואינה מספקת תקווה לאזרחים ולחיילים. אלו כוללים את הנלחמים, בני משפחותיהם, תושבי העוטף, המפונים מהצפון, בעלי העסקים שקרסו, הסטודנטים שנאנקים תחת עול המילואים והלימודים וכל אזרח אחר ציוני, פטריוט שאוהב את הארץ הזו וחושב על עתידה ועל עתיד ילדיה, נכדיה וניניה של מדינת ישראל.
הציון שההנהגה הישראלית מקבלת על ניהול המערכה הצבאית, המדינית והאזרחית הוא נמוך במיוחד משלל סיבות: חוסר יכולת להחליט על היום שאחרי המלחמה; התעלמות מוחלטת ממשפחות החטופים שגופותיהם הוחזרו ארצה (סיפורו של חנן יבלונקה ז"ל הוא רק דוגמה. ביידן, למי ששכח, נפגש עם אביגיל עידן בת ה-4 שהוריה נרצחו); סגנון מתנשא, משפיל ויהיר של ראש המל"ל, עושה דברו של ראש הממשלה כלפי משפחות החטופים; אמירות מקוממות של נתניהו עצמו כמו, למשל, "מה בוער בצפון" - רמז עבה לכך שאין כרגע דחיפות להכריע בזירה זו ולא משנה אם המפונים לא חוזרים הביתה. הערה חשובה כאן: מעשית ויתרנו על הצפון והעולם הערבי מבין את זה היטב; וכמובן הלשון המשתלחת של חלק מנבחרי הציבור שלנו לא רק כלפי האזרחים אלא גם נגד נשיא ארה"ב והעולם.
אל תטעו: כותב שורות אלה חושב שאין מאבק צודק יותר מאשר להילחם על הבית שלנו, בוודאי אחרי 7 באוקטובר. אבל, וזה אבל גדול, אמירות בנוסח למחוק או להשמיד את חמאס, הן חלק מסגנון שהעולם לא מקבל. כן, אני יודע שיש הרבה אנטישמיות והרבה צביעות בבתי הדין בהאג, בקמפוסים ברחבי ארה"ב ואפילו בתוך המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. ישראל לא צריכה להתנצל על העובדה שהיא מגנה על עצמה. באותה נשימה היא צריכה להיות חכמה (לא רק צודקת) בניהול המערכה המדינית, ההסברתית והצבאית. גם סגנון יותר אמפטי כלפי האזרחים והאזרחיות, שאיבדו את היקר להן מכל וממתינים כבר שמונה חודשים לדעת מה עלה בגורל החטופים לא היה מזיק, בלשון המעטה.
כאשר כל זה לא קורה, והסגנון הוא יהיר, בוטה ושחצני, ויש בו גם אמירות כלליות ללא תכולה מאחוריהן, אין הרבה מקום לתקווה. כמו באוקטובר 2023, אולי גם ביוני 2024, התקווה תבוא, אולי, ממהלכים של הנשיא האמריקני. קשה לאמוד את הסיכוי שבנימין נתניהו יילך הפעם על עסקה שעלולה לשים קץ לממשלתו.
אנשים אידיאולוגיים כמו איתמר בן-גביר ובצלאל סמוטריץ' לא יהססו לפרק את הממשלה (בן-גביר גם חזק באופן עקבי בסקרים). כך שאם להתבסס על המפה הפוליטית ועל ניסיון העבר בקבלת ההחלטות של נתניהו ועל סגנונו, המצב, בלשון המעטה, רחוק מלהיות אופטימי. ומילה אחרונה, מתבקשת במקרה זה: אשמח לטעות בניתוח ולגלות מציאת אחרת.