אתמול שמעתי נתונים מאוד מדאיגים,
בארץ חיים, מיליון וחצי אנשים עניים,
מתוכם 30.00 ניצולי שואה זקנים, גלמודים.
ממשלת גרמניה העבירה מיליוני מרקים לפצותם, לפני שנים,
אך בביורוקרטיה יש הרבה תירוצים וכשלים,
פקידים עובדים לפי הספר, אינם ממהרים.
עצוב לחשוב כי בכל יום כמה ניצולים מתים,
אינם זוכים, ולא יזכו כבר, לקבל את הכספים.
החזקת בית הנשיא עם כל הצוותים,
יועצי התדמית, הפרחים, השטיחים והשירותים הנלווים.
עולים כ-35 מיליון שקלים לשנה למשלם המסים.
במדינת ישראל תפקיד הנשיא
הוא בעיקרו תפקיד ייצוגי וטקסי,
והרעיון היה כי הנשיא יביא כבוד לעם ולמדינה,
נציג של עם נבחר, מודל חיקוי לכל נער ונערה.
לכן אך טבעי היה כי דוד בן-גוריון,
אשר הבין את המודל ואת ההגיון,
ניסה לשכנע את המתאים מכולם,
את אלברט איינשטיין המפורסם.
אך הפרופסור דחה באדיבות את הכבוד.
הוא לא חיפש תארים, הוא רצה להמשיך לעבוד.
וכך נבחר מדען אחר, איש מקובל, מוערך ואהוב,
על כל שועי עולם, וכל פלגי הישוב.
חיים ויצמן, שלט באנגלית, איש שיחה, כימאי,
ג'נטלמן אמיתי.
אם נסרוק את רשימת הנשיאים הבאים וחלק מעיסוקם,
נראה כי החלום על נשיא מורם מעם,
מודל לחיקוי, מביא כבוד - הולך ונעלם.
יצחק בן צבי, היסטוריון. מראשי תנועה העבודה
זלמן שזר סופר, עיתונאי והיסטוריון, ממייסדי תנועה העבודה
אפרים קציר פרופסור לביופיזיקה,
יצחק נבון סופר ואיש חינוך.
חיים הרצוג אלוף בצה"ל, שגריר באו"ם.
עזר ויצמן טייס, מבוני חיל האוויר.
משה קצב, ראש עיר, תפקידים פוליטיים שונים.
איני רוצה לחטט בדרך התנהלותם,
בתקופות כהונתם,
לא במחלותיהם ולא בדעיכתם,
ואפילו לא בסיפורים על בנות זוגן,
אך על כל אחד מהם היו ספורים
קצת עצובים ולעתים מעליבים.
ניסיתי לעשות חשבון פשוט, תרגיל במחשבה,
מה יכול היה להיות השנוי, וכמה אדירה התרומה,
אם היו מבטלים לחלוטין את תפקיד נשיא המדינה.
היינו נמנעים גם מהבושה של הצבעה חשאית, ולא גלויה,
כי חברי הכנסת פוחדים לגלות את דעתם הכנה,
ואת מחויבותם בבחירה לתפקיד כל-כך נכבד,
אינם רוצים למלא בראש מורם ובהרמת יד.
את כל המשימות והתפקידים,
ניתן להעביר לנושאי משרה אחרים,
את הביקורים, בבית המשפחות השכולות,
את טקס החייל המצטיין, ומתן החנינות,
את קבלת השגרירים וכתבי האמנות,
את ההשתתפות במצעדי החיים, ואת כל הנסיעות,
את הטלת התפקיד להרכיב את הממשלות,
הכנסת יכולה להחליט בחוק, מבלי כל שהות,
כי לעם הזה מגיעה קצת נבצרות,
ממוסד הנשיאות.
אם נראה כי אחרי כמה שנים,
איננו יכולים להתגבר על הגעגועים,
וזיכרוננו הקצר, יגרום לנו לחלום ולייחל,
לנשיא חדש במדינת ישראל.
תמיד ניתן יהיה לתקן את הטעות,
לקבוע כי עשינו שטות,
ואיננו מסוגלים יותר לחיות בנבצרות.
נרד לסדום ונחפש צדיק, שלא דבקה בו השחיתות,
ונתחנן אליו כי ישב על כס הנשיאות.
