האיש הפרטי שלי, מצליח לישון,
מול הטלוויזיה, וגם בהצגה בתיאטרון.
שנינו חובבי סרטים והצגות,
אך אחרי יום עבודה, מה לעשות,
העיניים נעצמות.
חלק מהבילוי בהצגות ובסרטים,
דומה יותר לקרב מרפקים.
אני מרגישה ,לפי פרצופיכם המהנהנים,
כי כולכם מבינים על מה אנחנו מדברים.
כולכם ספגתם דחקות ומרפקים מהנשים.
בלי כל קשר למיהם השחקנים,
ועד כמה הם מוכרים ואפילו קרובים.
אחרי כמה דקות,
העיניים נעצמות.
את הכרטיסים אני תמיד מכינה,
כמה ימים לפני ההצגה.
חשוב לי לשבת קרוב,
כדי לראות כל תנועה ולשמוע טוב.
אך כמו שאמא שלי, זכרונה לברכה, אמרה,
תמיד אפצלוחס, יש איזו סיבה טובה,
מדוע נכנסת פתאום ללו"ז פגישה חשובה,
ואי אפשר לקפוץ הביתה למנוחה קצרה?
אתמול בהצגה "נדנדה בשניים" בתיאטרון הספריה,
היתה לי הפתעה. בלי שום ממתקים, מסטיקים ועזרה,
האיש הפרטי שלי, לא עצם עיניים אפילו לדקה.
הביקורת מאוד מהללת את ההצגה,
אך מבחינתי, זו המחמאה הכי טובה.
ההצגה מאוד מרגשת ושנונה,
למרות, שנכתבה לפני למעלה מחמישים שנה.
הבעיות הן אותן הבעיות,
הבגידות הן אותן בגידות,
האכזבות הן אותן אכזבות
והתקוות לא מתגשמות.
רק הטלפונים שונים,
פעם, ניתן היה להתחמק מאנשים,
לא לענות לצלצולים ,
למצוא כל מיני סיבות ותרוצים, מדוע לא עונים
למרות , שכמובן, מאוד רוצים.
בתקופתנו המודרנית עם כל המחשבים
והטלפונים הניידים,
כולנו לכודים.
נ.ב
לא משנה כמה פעמים,
יבקשו לכבות את הניידים,
תמיד מישהו/י, לא כיבה, אולי שכח, אולי מתוך זלזול,
אבל פתאום באמצע ההצגה, מפריע לכולם ה-צלצול.
אולי זה יכול להיות פתרון חכם ,
לצלם באולם,
את פרצופו/ה המופתע ,הנדהם,
את ידיו/ה המשוטטות בכיסים.
להציב את התמונות
על לוחות המודעות,
בכניסה לאולמות.