ושוב הגענו הנה לקברך
ונר הדלקנו לזכרך.
העצב לא פוחת עם השנים
ולא מתמתן עם חלוף הימים.
הגעגועים הולכים ומתעצמים.
הזכרונות נשמרים ונצרבים.
הזמן חולף כל כך מהר בצעדים קטנים,
כולנו נשאבנו לשגרת החיים.
צוחקים, מבלים, בוכים,
חוגגים, נזכרים, שוכחים.
בחלומות אני רואה את דמותך השלווה,
שקטה, מחייכת, מקרינה אהבה.
כל אשה מבוגרת ברחוב, עם שיער אסוף ומראה אצילי,
מזכירה לי אותך,מרגשת אותי,
מרטיטה את ליבי.
ממש קשה להאמין, לתפוש ולהשלים,
איך עברו כבר שלוש עשרה שנים,
כמעט חמשת אלפים לילות וימים.
את עינייך הכחולות,
מחייכות וחכמות,
אנחנו נזכור תמיד.
את חוכמתך וטוב לבך,
מעניקה ללא תמורה ובכשרונך,
אוהבת ולא מתערבת.
את נועם הליכותיך,
מצפונך ויושרך,
את אווירת השלווה שהשרית סביבך.
את ארוחות החגים והשבתות,
מטעמייך, ובעיקר מוס השוקולד והעוגות,
את ביתך הפתוח לכל אורח.
את היחס האוהד,ללא משוא פנים,
ממנו נהנו גם כלות,חתנים נכדים ונינים.
אנחנו נזכור תמיד בגאווה ובגעגועים.
גברו געגועינו,
נותרנו יתומים.
ימים חולפים כהרף,
היינו כחולמים.
גם לאחר 13 שנים,
נדמה כי את כל כך קרובה,
ידך מושטת לקראתנו,
היד החמה והנדיבה.
גופך בלבד עזב אותנו,
נסעת לארץ רחוקה,
ידענו כי נשמור על קשר,
הרוח היא החזקה.
אשת חייל את היית,
מודל לחקוי ולהערצה,
אשה דומה לך, אלוהים לא מצא.
אם יש גן עדן, את דואגת שם לכל המלאכים,
מוקפת ל"ה צדיקות וצדיקים.
ארוחה מכינה לכל אורחי הגן- מבשר הלוויתן.