אשרי מי הלכו לפניו מנהיגים
שהראו את הדרך, קבעו אתגרים,
כמו הרצל ושות' ואולי ז'בוטינסקי
(לגַבָּי, האחרון, לא נחשב לכה קינקי),
וישנם אחרים, אשר בלי מהומה,
זכו היחשב לאושיות האומה.
אפשר לא נמצא כל אותם מנהיגים
בגן עדן, במקום מגורי צדיקים,
ועל אף איש מהם לא גווע ברעב
לא זכור שהוכתר מי מהם כגנב.
קְבַרְניטים של דורנו, קרויים "נבחרים"-
בעסקות קח ותן שהכל בָּן מוכרים,
מחלקים ביניהם את נכסי האומה
וזוכים בברכת רבנות מְדוּמָה.
להוטים לכבוד, לממון, לשררה,
להשיג את כל אלה - כל דרך כשרה.
על טובת הנאה, אם גדולה או קטנה
יעוטו כַנער רְדוּף אֶבְיוֹנָה.
כל אחד שסומן "ילד פלא" מבטיח,
(שבסוף מתגלה כאותו אבטיח
שהובטח במקשה כאדום ומתוק,
אך בָּרוֹ נתגלה חמצמץ וירוק),
תכונתו הראשית מכונה "השרדות"
תוך חיסול נכלולי של גורמי תחרות,
ינוע תמיד כשכיסיו פעורים
לקולות, כיבודים ו...הרבה דינרים.
פרוטה לפרוטה לכיסו כך נשאבת
בשיטות שהנן מלאכת מחשבת.
מטחינה של אויר וזריית חול ברוח
כיסו של דלפון נהייה די תפוח.
דירה תהייה לו בראש מגדל רם
מנקרת עיניים ממש לכולם.
הוא עפר לרגלי כל אדמו"ר שליט"א
בין בַּבָּאֵי נתיבות יוצא הוא ובא.
אשתו תשודרג לאחת עם ייחוס
שתזהר בִּיְקָרוֹת בכל מפגש וכינוס.
לבושו שיראין, מְעִדִית האופנה,
בבתי אכילה של סלתה ושמנה
שמור לו שולחן שעל שמו הוא נקרא.
פרצופו לפעמים לובש סבר עגום
כשמוזכר בפניו העניין של תשלום,
אך ברב המקרים, משלם יימצא
טעמו יש עימו, כי גמולו ימצא.
כאזרח, לפשפש בכליהם, לי-אסור.
אך בכל זאת הנני אחד הציבור.
כשבחנתי ה Gap בין תכנון לביצוע
נמצאתי נדהם וזעקתי - מדוע?
מֶה עשו נבחרינו למען הזכות
לְסַגֵל לעצמם גינונים של מלכות?
השלום מעמנו - הולך ומרחיק,
בטחונם של תושבי על גבולות -מה מדאיג.
ניצולי השואה- רכושם ערובָּה
בכיסו של משרד האוצר, כִּכְתוּבָּה.
על-פי צו כבר החזרנו אותן מסכות-
ממליצים, בשעת צורך, לסמוך על תפילות.
ארוכה לחולים- על בלימה מתנדנדת,
החינוך-בחִינוּק, הרמה רק יורדת.
אביונינו הולכים מדְחי אלי דֶחי
אין מוחֶה לו לַדָך דמעתו שעל לחי.
אך הבורסה פורחת, רבים הגבירים,
נתגשם החלום: אוליגרכים עברים!
כל זאת הן כתוב, ונִשְׁנָה כל שנה
בִּכְתַבָיו של אותו מבקר מדינה.
כל אלה אינם כלל סוּגְיָא חדשה,
לִשְׁליחי הציבור מִתָמִיד יש חולשה-
אם אפשר, בְּצִנְעָא לפצות את עצמם
על כל ש"הקריבו" למען העם.
אשכול אמר פעם, זכוּר לי יפה:
"לַשׁוֹר בְּדִישׁוֹ- לא חוסמים את הפה"
אבל זהו סילוף של מיטב כוונות
אצל מי שישבו ותקנו תקנות.
השור, שֶׁמִשַׁחָר עד לַיִל הוא דָשׁ
להפריד גרעינים מִמְלִילוֹת וּמִקָשׁ,
כשהדיש נגמר, הוא במקום הבראה,
מגויס הוא מיד למבצע הרבעה.
הותר לו על כן בעת דיש ללעוס
(אך בג'וב השני, נאסר לאנוס).
אַחָר הוא ממתין עד יצעד קְבַל עָם רָב
כשקרניו מצופות הן בפז וזהב,
(זה איננו מצעד גאווה של שוורים
זה מצעד עולי רגל, בחג ביכורים).
עת יושב בְּרִפְתוֹ הוא ממתין לבאות,
(הוא ממתין לתגמול, עליה בדרגות,
השתלמות בפריז ואולי אף בְּמֶכָּה,
הוא ראוי בהחלט, כך ביני וּבֵינֵךּ)ָ
אך שכרו הוא תחמיץ עם תפוח רקוב
אין לו אש"ל, הוצ' רכב - רק צרור די נקוב.
בין עוֹנוֹת לא נשכח מן הלב,שַׁגְלָא-רַבָא,
ומסדר היום לא יורד, ואדרבא,
עשרות רִבְבוֹת בחורי ישיבה,
מ"שְׁמוֹת" "נזיקין" וכל שאר מַסָכְתָּא
הם לומדים ביחידות ושׁוֹנים בְּחַבְרוּתָא,
מְפַרְשִׁים הסוגיות, על-פי פולין או ליטא:
"שור שנגח", רחמנא, "שור מוּעָד",
מריבוי פרשנות, עוד הארץ תרעד.
הם עוקרים הרי צוּר, טוחנים זה בזה,
והשור? רק הרביע ודיש, אובה.
עוד משפט עלי שור, ושוב לא אזכירהו-
להבדיל מעסקן, "ידע שור קוֹנֵיהוּ".
אם מול "אִיְנְסַטְנט שׁוֹעִים" שכבשו את הארץ
יקום ילד תמים, ואפילו עם-ארץ,
וישאל: "מנהיגינו, התחתית אין לסיר"?
יֵיעֲנֶה, שהכל הוא על-פי התקשי"ר.
בִּתְמימוּת יְיַהֲגֵג: "אם מותר להעיר,
לא אתם, שקבעתם כללי התקשיר"?