העיר הזו
פקוקה גלמודה
רוחה בל עמה, נטשוה
אוהביה
לבתי קפה נכריים
וכטוב ליבם בקפה ובזמר
זו, שהייתה
פעם עיניים שלהם ומלאכיה
עולים בה אל שבעת רקיעיה
ואליה ישובו
מסולמות אל כיכרות
וחוזר חלילה
כאילו דבר של מה בכך הוא,
כלא הייתה!
טיפות של גשם שטפו רחובותיה
ירדה עליה עצבות, יודעים אתם
מן הסוג השכיח בפתחו של חורף, בערב
שעה שגעגועיה לנעוריה גברו עליה
לבלי נשוא, מלאכיה
אלה שבכיכרות ומעל הסולמות באו לה חרש
להיות לה מנחם
ופניה לא היו לה עוד