במהלך מסע הנשיאות שלו, הכריז ברק אובמה על נכונותו לדון עם אירן בסוגייה הגרעינית ללא תנאים מוקדמים; בהצהרות נוספות קבע כי לא יאפשר לאירן להשיג נשק גרעיני. הדחיפות בצורך לטפל באתגר הגרעין האירני מורגשת ביתר שאת בעקבות התקדמותה העקבית של אירן, לא רק במסלול העשרת האורניום אלא גם במסלול פיתוח הטילים, ופירוש הדבר שממשל אובמה יהיה חייב להתקדם מעבר להצהרות כלליות, ולהשקיע מאמץ מרוכז בגיבוש מדיניותו ביחס לאירן מהר ככל האפשר. אך חודש לאחר ההכתרה, ויועצי אובמה טוענים כי הדבר צפוי לארוך שבועות אם לא חודשים. לא רק שהממשל אינו ממהר להתייחס לאתגר הבוער המונח לפתחו, אלא שההצהרות שנשמעות בינתיים מדגישות מסר של בלבול וחוסר הכרעה.
בריאיון שנתן הנשיא אובמה בשבוע הראשון לנשיאותו, ובו התייחס לגישתו כלפי אירן, הוא חזר על הדימוי שטבע בנאום ההכתרה שלו, ולפיו מושטת יד אמריקנית דיפלומטית למדינות כמו אירן, אם יסכימו "לפתוח את אגרופן". במילים אחרות, הצעה לשיחות בתנאי שאירן תרכך את מדיניותה. אך השאלה היא האם אובמה מתכוון לסוגייה הגרעינית?
כאשר מצרפים הצהרה זו להצהרות מאוחרות יותר, מתקבלת תחושה גוברת והולכת שאובמה מייחס חשיבות רבה יותר לעצם פתיחת דיאלוג עם אירן מאשר לפתרון המשבר הגרעיני. הרעיון לפיו על ארה"ב לפתוח בשיחות ישירות עם אירן הועלה במקור בהקשר המיידי של הצורך להתעמת עם שאיפותיה הגרעיניות, אך דומה שעבור אובמה, מטרה זו נראית פחות ופחות מרכזית. למעשה, נראה כי שיקום יחסי ארצות הברית עם אירן הופך להיות המטרה הראשונית, בעוד שדיון על מורת הרוח האמריקנית מפעילויות הגרעין שלה נדחק לתחתית הרשימה בסדר היום של השיחות העתידיות. במסיבת העיתונאים הראשונה שלו בבית הלבן, שהתקיימה ב-9 בפברואר, אמר אובמה שצוות הביטחון הלאומי החדש בוחן את המדיניות ביחס לאירן, ותר אחר תחומים שבהם ניתן יהיה לנהל דיאלוג בונה עם אירן במטרה לפתוח מחדש ערוץ של שיחות בין שתי המדינות. הניו-יורק טיימס מציין, כי בעוד שאובמה הצהיר, כי התמיכה בארגוני טרור אינה מקובלת, וכי פיתוח גרעיני יביא להתפשטות נשק גרעיני אשר יערער עוד יותר את היציבות במזרח התיכון, הוא לא חזר על הצהרות מסע הבחירות שלו, לפיהן לעולם לא יאפשר לאירן להשיג נשק גרעיני או להשיג יכולת לבנות נשק שכזה.
אובמה מותיר את הרושם שהוא מעוניין להפגין בעת ובעונה אחת רכות ונוקשות כלפי אירן, אך סביר שגישה מעין זו לא תצלח. יתרה מכך, הנושא שנמצא בראש סדר העדיפויות בנוגע לאירן, הוא המשבר הגרעיני ומציאת הדרך היעילה ביותר להבטיח שאירן לא תהפוך למדינה גרעינית. במובן זה נשאלת השאלה, מעבר לדימוי של יד מושטת, מה מתכנן אובמה ביחס לאירן? חשוב מכך, מהו טיבו של אותו אגרוף (לא) קפוץ, ובאיזו נקודה הוא יבוא לידי ביטוי לצד היד המושטת, וכחלק מהתהליך הכולל המכוון לעצור את אירן מלהפוך למדינה גרעינית?
סגן הנשיא ביידן ומזכירת המדינה קלינטון היו בהירים מעט יותר בסוגייה זו בשבועות האחרונים. מהצהרות שהשמיעו, דומה כי האגרוף הנפתח מתייחס לכל הפחות לעצירת פעילויות העשרת הגרעין בידי אירן. קלינטון הבהירה נקודה זו בניסיונה להרגיע את בנות הברית האירופיות, ואמרה כי ארה"ב אינה מתכוונת לנטוש את המסלול הקודם של מאמצים רב-צדדיים ביחס לאירן. היא ציינה כי "הנשיא אובמה רמז על כוונתו לתמוך בדיפלומטיה נוקשה וישירה מול אירן, אך אם טהרן לא תפעל בהתאם להחלטות מחייבות של מועצת הביטחון של האו"ם ושל הסבא"א, יהיו לכך השלכות". בנאומו בכנס מינכן לביטחון, השמיע ביידן הצהרה ברוח זו ממש, והוסיף כי אירן חייבת להתנער לא רק משאיפותיה הגרעיניות, אלא גם מתמיכתה בטרור.
אך אפילו בהינתן מידה מסוימת של בהירות ביחס למה שמוטל על אירן לעשות כדי לפתוח את האגרוף, הסוגייה הקשה של התזמון שרירה וקיימת. בהיבט זה, לא קלינטון ולא ביידן סיפקו כיוון ברור: שניהם מציינים כי ארה"ב תפגין את קשיחותה אם אירן לא תעמוד בתנאים מסוימים, אך הם אינם אומרים דבר על המנגנון ליישום ההתניות. האם ארה"ב תיכנס למשא-ומתן ורק לאחר מכן תעריך את דרגת שיתוף הפעולה מצד אירן, או שאולי היא תעמוד על קבלת אינדיקציות לשינוי העמדה האירנית לפני שתיכנס למשא-ומתן עצמו? ומתי תקשיח ארה"ב את עמדתה? שאלות מפתח אלה נותרות ללא מענה.
מאחר שאובמה מתעקש על גישה שונה מזו של ממשל בוש, כל דבר הנשמע כמו "תנאי מוקדם" לדיאלוג לא יאומץ ככל הנראה, אף על-פי שהבטחתה של קלינטון לתמוך במאמצים רב-צדדיים קודמים מרמזת על היצמדות לתנאי המוקדם לפיו על אירן לחדול מפעילויות העשרת אורניום. אחרי הכל, מאז קיץ 2006 האירופים היו ברורים ביחס לנקודה זו ממש כמו האמריקנים. אם הממשל החדש אכן נוטה לגישת ה"נחכה ונראה", הרי שעלולות להיות לכך השלכות קשות ביותר על כל משא-ומתן עם אירן: אומנם על פניו נשמע הגיוני להציג גמישות תחילה - היד המושטת - ולעבור לאמצעים קשים רק אם אירן לא תותיר ברירה אחרת, אך בפועל יהיה קשה מאוד לממש מדיניות זו. משעה שהצדדים יפתחו בדיאלוג, הכרזה כי "אירן אינה רצינית" לא תהיה קלה כפי שזה נשמע. אירן מיומנת מאוד בהליכים של דיאלוג, לרבות התבטאויות ספורדיות של נכונות לשיתוף פעולה מצידה, כדי לקנות זמן לקידום תוכנית הגרעין שלה, וללא כל כוונה ממשית להתקדם לקראת הסדר. במובן זה, משא-ומתן מסוג "נחכה ונראה" עשוי לסייע לאירן להשיג את מטרתה.
בהתמודדות עם שאיפות הגרעין של אירן יש להפנות תשומת לב לשיקוליה ובפרט למציאות המפוכחת, המראה כי אין לה סיבה רציונלית לגלות כעת נכונות רבה יותר לשאת ולתת ברצינות עם ארה"ב, מאשר הייתה לה כשנשאה ונתנה בעבר עם ה"שלישייה האירופית" (ה- EU-3: צרפת, גרמניה ובריטניה). הגורם היחיד העשוי לשנות את שיקוליה של אירן הוא אם תתחיל להרגיש מאוד לא בנוח עם הסטטוס-קוו, וזהו בדיוק המקום שבו אלמנט הלחץ נכנס למשוואה. הקשיחות שעל ארה"ב להפגין אינה צריכה להשתמע כחלופה לדיאלוג, אלא כצעד לקראת שיחות יעילות יותר עם אירן בסוגייה הגרעינית. הרצף ההגיוני לעומדים מול אירן הוא בראש ובראשונה ליצור לחץ אדיר - באמצעות סנקציות חריפות ובאמצעים פיננסיים אחרים, לרבות השמעת איומים אמינים ורמזים על נכונות ליישם אמצעים צבאיים - ורק לאחר מכן להתחיל בשיחות משא-ומתן. כשהיא פחות בטוחה בעצמה, אירן צפויה להיות נוחה הרבה יותר להגיע בפועל להסכם.
