עכשיו אחרי חצות ואני עדיין ערה,
בעשר בבוקר - תשמע צפירה
ולאחריה - 2 דקות דומייה,
לזכר נרצחי השואה.
אמי- גניה רייצ'וק - סטודנטית צעירה,
הגיעה לארץ לפני המלחמה,
ללמוד באוניברסיטה בהר הצופים,
ובפולין השאירה הורים ואחים מודאגים.
כפי שניתן לראות במכתבים,
הם הרגישו בפולין כל כך בטוחים ומוגנים,
ראו ברכה בעמלם, הצליחו בעסקים,
חיו בהרמוניה מופלאה עם השכנים הפולנים.
הם חרדו לגורלה של הבת - בפלשתין הרחוקה,
וקיוו כי במהרה תבין כי אכן שגתה,
ותחזור לחיק משפחתה, לארץ הולדתה.
כל בני משפחתה הקרובים של אמי - נרצחו בשואה,
ורק אח אחד, שעזב בזמן את הגולה, נותר לפליטה...
כשאני חושבת היום על השואה,
ומתכנסת במחשבות על שכנים, חברים ומשפחה.
אני מנסה לחשוב בכנות,
על מהות החברות, השכנות והידידות.
במקום להריץ כבשים בראש, בניסיון להירדם,
אני חושבת מי מהם היה מוכן להסתכן,
להחביא אותי ואת משפחתי, באסם או במחסן,
לא יום ולא יומיים אלא, הרבה מאד זמן.
ואז עוברת בראשי גם מחשבה מטרידה,
האם אוכל להאמין ובכנות להישבע,
כי הייתי מסכנת את חיי וחיי ילדי,
כדי לעזור לחברי, למכרי ולשכני.
אני יודעת כי בלילה, הכל נראה מפחיד ושחור,
ובבוקר - אשכח את המחשבות - כלום לא אזכור.
אבל בשעה 10 כשאעמוד ברטט בצפירה,
התשובה לתחושה המרה
תהיה – 2 דקות דומייה.