בלנינגראד בוריס היה מאסטרו

בְּתֵל אָבִיב עַל הַטַּיֶּלֶת הַלָחָה הוּא רוֹכֵס בְּלוּאָיו בְּכִנּוֹרוֹ מִתּוֹכוֹ פּוֹרְחִים צְלִילִים אֱלוֹהִיִּים אוֹתָם אוֹסְפִים שְׁאוֹן רְחוֹב וְשָׁמַיִם גּוֹעֲרִים גּוֹחֲנִים עַל בַּקְבּוּק שֶׁתָּפַס מְקוֹם שַׁרְבִיט מְנַצֵּחַ. בְּתֵל אָבִיב עַל טַיֶּלֶת לָחָה גּוּפוֹ סוֹמֵר יָגֵע מִלַּהֲדוֹף תְּמִיהוֹת יְגֵעוֹת וּבוֹכוֹת תְּמִיהוֹת שׁוֹאֲלוֹת - בּוֹרִיס אַיֶּכָּה?! אין ספק שמאזן חיובי, ואף יותר מזה, מלווה את פרויקט העליה והקליטה של מיליון העולים מברית המועצות לשעבר למדינת ישראל מאז שנות התשעים בסוף המאה הקודמת. אך לא מעטים מעדו ולא צלחו את נתיבי ההגירה והקליטה. לא מעטים נותרו מדדים בשולי הדרכים. אחד מהם הוא בוריס. מוסיקאי מחונן. נכדיו למדו בבית ספר הישראלי "ירושלים" בסאנקטפטרבטרג (לנינגראד). בישראל, למרבה הכאב, בוריס לא מצא את הדרך אל המקום הראוי לו, בו יכול היה לתרום מכשרונו. קריאות ההדרן באולמות הקונצרטים הומרו בחום הלוהט ובצינת הקור של הרחוב שהיה ביתו, והספסל בגינה שהיה לו למיטה לעת ליל.