בין חיים לבין לא-חיים –
מושכבת על מיטה, ברכיה מוגבהות, רגליה פסוקות,
יד אחת שלה מֵמוּרְפֶּקֶת, עם כתמים של דקירה
ועוד דקירה – מורמת אל מעל לראש,
פָּנֵיהָ ושפתיה מאופרים (בידי המטפלת שלה מנפאל)
ולמרבה הפליאה גם שלה – חיוך זוהר וסתמי בוהק מהם.
עיניה עצומות – עפעפיה רוטטים בכאב
או בחוסר ודאות – כלשהם, היא לא משמיעה הגה אחד
של תלונה או טרוניה, עַד שֶׁפתאום לפתע היא אומרת
בקולה הכל-כך מוכר: "תבואו לצהריים".
מפרפרת – בלי כבוד ובלי נוכחות שלה הַמּוּדַעַת
למשהו שהיה היא עצמה – בין חיים לבין לא-חיים,
עד בואו הקל והלא-קל לאיש או אישה (זולתה) –
של מוֹתָהּ היותר סופי מבחינתה ומכל בחינה שהיא.