הקמפיין של מצרים להפעלת לחץ על ישראל בסוגיה הגרעינית, דינמיקה שהתבססה בשבועות שקדמו לוועידת המעקב לאמנת ה-NPT (RevCon) ובדיונים שהתקיימו במשך כארבעה שבועות במאי, האפיל בסופו של דבר על המסמך המסכם של הוועידה. מסמך זה, שהתקבל בהסכמה כללית, משקף את מסע התעמולה המוצלח יחסית של מצרים לכפות על ארצות הברית לקבל את סדר היום שלה לפתיחת שיחות בנושא אזור נקי מנשק גרעיני (NWFZ) ו"לסמן" את ישראל בתחום הגרעיני. מצרים דבקה באיומה לחסום קבלה בקונסנסוס של כל מסמך מסכם של הוועידה אם ארצות הברית לא "תתיישר" על-פי תביעותיה.
הסכמתה של ארצות הברית למסמך הקונסנסוס אינה מהווה הסכמה לסדר היום המצרי, אלא משקפת את העובדה שהיא נכנעה ללחץ של מצרים. ארצות הברית הייתה פגיעה ללחץ שהפעילה מצרים בשל רצונה העז שוועידת המעקב הנוכחית, בניגוד לוועידה הקודמת שהתקיימה בשנת 2005, לא תוכתר כ"כישלון". ההסתייגות האמריקנית החד-משמעית מאזכורה של ישראל בשמה, בפרט לאור ההימנעות מאזכור שמה של אירן כמי שנמצאה מפרה את מחויבותה על-פי האמנה, הובהרה בהצהרות הנחרצות של הממשל כמעט מיד לאחר פרסום המסמך. היועץ לביטחון לאומי ג'ים ג'ונס "גינה" (deplored) את המצב, ותת-שרת החוץ לבקרת נשק וביטחון בינלאומי אלן טאושר ציינה, כי אזכורה של ישראל בשמה "יפגע קשות" במאמציה של ארצות הברית לשכנע את ישראל להשתתף בכינוס בנושא הקמת אזור מפורז מנשק להשמדה המונית (WMDFZ) במזרח התיכון.
אירן הצליחה להתחמק מאזכור מפורש של שמה במסמך המסכם של הוועידה. העמדה הנוקשה שהציגה מזכירת המדינה קלינטון כלפי אירן בנאום הפתיחה שלה הסתיימה במסמך קונסנסוס שלא שיקף מאומה מנחישותה הנלהבת. קלינטון טענה אז נחרצות, כי אירן היא "המדינה היחידה המיוצגת באולם זה שמועצת הנגידים של סבא"א מצאה אותה כמפרה את מחויבויותיה על-פי הסכמי הפיקוח בתחום הגרעיני - המדינה היחידה". אם כן, מה יכול להסביר את ההחלטה להשמיט אזכור ספציפי של המפרה המסוכנת הזו? לנוכח הדוח הקשה של סבא"א בנושא אירן, שפורסם רק שלושה ימים לאחר מועד נעילת הוועידה, אין הסבר סביר לוויתור שעשו כל החברות באמנת ה-NPT לאירן, או לכך שלא מצאו לנכון לנסח מסמך מסכם שיזכיר את אירן בשמה, אפילו במחיר של "קונסנסוס פחות אירן".
ארצות הברית צידדה פעם אחר פעם בבידודה של אירן, וציון אירן כמפרה במסמך המסכם היה משרת בוודאי מטרה זו. יתרה מכך, בשבוע הראשון של הוועידה, כאשר הקונסנסוס המיוחל נראה עדיין כמטרה חמקמקה, ארצות הברית השתעשעה ברעיון של הורדת רף ה"ההצלחה" למשהו פחות מקונסנסוס. בשעתו, אמרה הנציגה המיוחדת של ארצות הברית לאי-הפצת נשק גרעיני, סוזאן ברק, כי ארצות הברית חותרת להשגת "הסכמה רחבה ביחס לחשיבות האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני לביטחון העולמי והאזורי". השמטה נוספת ודי בעייתית במסמך המסכם הייתה אזכור כלשהו לסוריה, החשודה כעובדת על תוכנית גרעין למטרות צבאיות ובאי שיתוף פעולה עם סבא"א, כפי שהובהר בדוח סבא"א על סוריה, שפורסם במועד פרסום הדוח בנושא אירן.
מהי משמעות ההתפתחויות האלה מנקודת המבט של ישראל? הנקודה הראשונה היא, שאילו היו מטפלים בשאיפות הגרעיניות של אירן בצורה יעילה מחוץ למסגרת אמנת ה-NPT - וזו למעשה המסגרת היחידה בה ניתן להעלות על הדעת השגת מטרה זו - אזי ההשמטה המפורשת של שמה של אירן במסמך המסכם לא הייתה משמעותית כל כך, מעבר לצביעות המוחלטת שהיא משקפת. כלל זה חל כמובן על האזכור הספציפי של סוריה. הבעיה היא שהקהילה הבינלאומית מסתמנת כמי שאינה מסוגלת להתעמת עם אירן או עם סוריה - וכן עם צפון קוריאה - בנחישות הנדרשת בזירת הפוליטיקה הבינלאומית.
מעבר לעובדה שישראל הוזכרה ספציפית בשמה - וראויה לציון העובדה שאזכורה של ישראל, בניגוד להודו ולפקיסטן, הוכלל בסעיף במסמך שכותרתו "מסקנות והמלצות לפעולות מעקב", בניגוד להכללתה בפסקאות ההצהרתיות הראשונות בלבד - הוויתור העיקרי למצרים בא לידי ביטוי בהכללת הרעיון של כינוס אשר יתקיים ב-2012 על-מנת לדון ברעיון של יצירת אזור מפורז מנשק להשמדה המונית. עם זאת, ראוי להדגיש, כי על הוועידה להתכנס "על בסיס הסדרים שייקבעו מרצונן החופשי של מדינות האזור"; ואולי חשוב מכך, עצם הרעיון של יצירת פורום אזורי לדיון בבקרת נשק במזרח התיכון אינה התפתחות שלילית לכשעצמה. במקום להציג עמדה מתגוננת, האתגר הניצב בפני ישראל לנוכח סדר היום המסתמן, הוא לנסות לגבש את הרעיון על-פי מה שלתפיסתה היא הדרך הטובה ביותר לנהל סוג כזה של שיח. ישראל יכולה להדגיש את הצורך לחזור לניסיון של התהליך הרב-צדדי לבקרת נשק ולביטחון אזורי (ACRS) במזרח התיכון, שהתרחש במחצית הראשונה של שנות התשעים. תהליך זה יצטרך לכלול את כל המדינות באזור - לרבות אירן כמובן - בצורה משמעותית. לאור ההסלמה הנוכחית במזרח התיכון, שיחות ראשוניות - כמו במתכונת שיחות ה-ACRS - יצטרכו להתמקד באמצעים לבניית אמון וביטחון. חייבים להכיר בכך שאין כל סיכוי שתהליך זה יוכל להתבצע בפרק זמן קצר.
כאשר מהרהרים בתוצאות הסופיות של ועידת המעקב ל-NPT, לא נותר אלא להסכים עם אבחנתו של ה"וושינגטון פוסט", כי המרב שיכלה ארצות הברית להתגאות בו ביחס לוועידה, הוא "שהיא לא הסתיימה בכישלון". עם זאת, "הצלחה" רעועה זו דומה מאוד לכישלון בכל הקשור לאתגרים הבוערים של האמנה בנושא תפוצת נשק גרעיני. וככל שארצות הברית מאמינה שעליה להתייחס לתביעות המדינות הלא-גרעיניות באשר למחויבותן של המדינות הגרעיניות לעשות יותר כדי להתפרק מנשקן הגרעיני, האתגר הדחוף ביותר להמשך קיומה של האמנה הוא כמובן לא קצב פירוק הנשק מצידן של חמש המדינות הגרעיניות, אלא פעילותן של המפרות המסוכנות של האמנה: אירן, צפון קוריאה וסוריה. בכירים אמריקניים אחדים קַבְלו, כי הצעדים לבקרת נשק גרעיני אותם נקטה ארצות הברית בחודשים האחרונים לא הוכרו מצידן של המדינות הלא גרעיניות כמספקים או אפילו כחשובים במיוחד - הן קיבלו את הצעדים האמריקניים ומיד השמיעו תביעות נוספות. באווירה בינלאומית זו, אי-אפשר שלא לשאול אם "היעדר כישלון" הוא בבחינת הצלחה מספקת שתוכל להצדיק את התוצאה הסופית הדי עלובה של ועידת המעקב לאמנת ה-NPT (RevCon) לשנת 2010.