אָנָא בְּכֹחַ
אָנָא בְּכֹחַ, אַתְּ
אֵינֵך צְרִיכָה לְדַבֵּר.
אָנָא בְּכֹחַ, הַחַזָן
שֶׁבָּרַדְיוֹ בִּמְקוֹמֵךְ אוֹמֵר:
אֲנָא בָּא אֵלַיִךְ
יָשָׁר מִן הַגוֹלָן.
לֹא זְמַן לִשְׁאוֹל עַכְשָׁו
בְּכֹחַ מָה בְּכֹחַ אָנָה.
שֶׁכְּבָר אֲנִי הוֹלֵךְ:
שֶׁרֵיחַ שׁוֹשָׁנִּים חַדְרֵךְ,
שֶׁאוֹר חֲבַצָלוֹת גוּפֵך,
וֵאֳלֹהִים מַנְעִים מִמַדָפֵךְ.
השיר נכתב באוטובוס של חיילים, שירד מקונייטרה ההרוסה לארץ. זה היה יום חורפי ומושלג, בסוף דצמבר 1973. רחבת החניה של האוטובוסים הייתה מכוסה בשלג בוצי. רמת הגולן הקודרת, של שלהי המלחמה, רצה מבעד לחלונות. בדרך לחופשה הקצרה האזנתי לרדיו. נוגנו שם פרקי חזנות נוקבים. הצירוף המדהים 'אנא בכוח' תפס את אוזני. טרם הכרתי אז את התפילה. האוקסימורון המדהים - אנא בכוח גדולת ימינך - פרץ בכוח לתוך הוויית חייל מורעב, צמא ומשתוקק, השב לביתו לכמה שעות. הוויה שהייתי נתון בה. השיר נכתב ממש במכה, בלי להבין את הפירוש, אך בליווי החזן, המשורר בהתרגשות גדולה.
כתבתי את השיר כמו שירדתי מאוטובוס החיילים, בתחנת ההסעה בחדרה, על קופסת סיגריות ריקה. מזל שהיה בכיסי עט כדורי. התרגשתי ממש בעת הכתיבה, ושכחתי לכמה דקות לעצור טרמפים. כשהגעתי הביתה התנפלתי אל שולחן הכתיבה, והתעלמתי מהילדים המתגעגעים. הצירוף 'אנא בכוח' היה לי, כחילוני, כל-כך זר, שעצם זרותו הפתיעה אותי. לימים שקדתי להבין את מקורותיו וגלגוליו בפיוט.
לאחר זמן הובהרה לי התפילה. והשיר שלי 'אנא בכוח' חבר לשירי 'אנא בכוח' אחרים בשירה העברית החדשה. חיים באר תהה על שורשיו, ואמיר גלבוע כתב לי מכתב נהדר בעניינו. כשהתפרסם לא מזמן, הפיוט הכובש 'אנא בכוח' של עובדיה חממה, מצאו קוראים ברשת עניין להשוות בין הפיוט הקדום לבין השירים החדשים. לימים כתבתי על כך במפורט, ברשימתי 'אנא בכוח', לזכרו של אמיר גלבוע, '
מעריב' 1986. כינסתי את השיר בספר שיריי הראשון, "חושניה, המסגד", תל אביב 1975. השיר הלירי, הלא-מחוור עד הסוף, מצא דרכו אל שירי הזיכרון ממלחמת יום הכיפורים.