כבר בימים של ירח כה לח,
עת היערות היו צומחים במזרח,
זיו הזיפים אשר טייל על פניו,
היה לי בית ואף עיר של מקלט.
האפודה היום יושבת היטב,
אף המבט שבעיניו משלהב,
והנה עוד מעט, שוב את בגדיו הוא יסיר,
הן הערב לא יהיה קריר.
וזה כן,
תמיד.
איזה חן,
תביט:
את שרירי זרועותיו מכווץ,
והנה הוא הולך להתרחץ.
אז אשיר,
ידיד,
הניחוח מרחוק שוב מרעיד,
הבגדים שוב נושרים,
כן, הבט:
אין פנאי להתחרט,
גבר מתפשט.
הנה החורף, מתחבא בצעיף,
מבעדו הוא כה יפה, להכאיב,
מתחיל מאלף
ממגבעת ראשו,
על פדחת הקצף שלו.
דומה כי לא התעייפתי מעולם,
לשמור לו פינה בליבי המולחם,
אני שומע, את ידיו כך מרטיב,
ולשירו המזדמזם מקשיב:
וזה כן,
תמיד.
איזה חן,
תביט:
את שרירי זרועותיו מכווץ,
והנה הוא הולך להתרחץ.
שוב אשיר,
ידיד,
הניחוח ממרחק עודו מרעיד,
והבגדים ינשרו שוב, הבט:
אין פנאי להתחרט,
גבר מתפשט!
