גיא רולניק כותב היום במוסף השבועי של
דה מרקר כי טרכטנברג "כתב מחדש את ההיסטוריה הכלכלית של ישראל בשנים האחרונות". עיון בדוח מראה שטרכטנברג כותב מחדש גם את ההיסטוריה הכללית של ישראל, ולא רק לא מדייק בעובדות, אלא גם מטעה. טעות זו מעידה על כך שהוא והוועדה שעמד בראשה לא היו עצמאיים, כפי שהוא טוען, אלא נכנעו לתכתיבים של הממנים אותם.
בהקדמה לדוח מצוין ש"אל מול ההתפרצות בוואדי סאליב או זעקת הפנתרים השחורים, הממשלות דאז שילחו לא ועדות מקצועיות אלא אלות שוטרים, והתבצרו זמן רב בהכחשה עיקשת לשורשי השבר והמחאה. הפעם הממשלה נהגה אחרת, ומינתה ועדה עם מנדט רחב ביותר, עצמאות מרבית, ומשימה לבצעה בשבועות ספורים". אף כי קשה לי, אני רוצה להאמין שהדברים נכתבו מתוך בורות ולא בזדון, אך הם רחוקים מהמציאות כרחוק מזרח ממערב.
היריעה כאן לא מאפשרת לספר את הסיפור המלא של שני "הסיבובים" בין המדינה והמשטרה ובין המפגינים (ונכתבו על כך מספר ספרים ומחקרים, חלקם מעין רומנים היסטוריים וחלקם מדעיים). אין ספק שהתגובה הראשונה להתפרעויות (לידיעתך פרופ' טרכטנברג - התפרעויות ולא הפגנות שקטות והקמת מאהלים) הייתה משטרתית, אך חשוב לתאר את תגובות הממשלות אחרי אירועים אלו, כי כבר כאן טמונה ההטעייה, והיתר כתובים בין דפי ההיסטוריה.
בעקבות אירועי ואדי סאליב, מונתה ועדת חקירה (כן, פרופ' טרכטנברג - ועדה) בראשות השופט משה עציוני, ובהשתתפות הסוציולוג פרופ' שמואל נח אייזנדשטדט, שתפקידה היה לבדוק את הנסיבות והגורמים למהומות בוואדי סאליב. הוועדה קבעה בין היתר ש"המשטרה פעלה בצורה שנועדה להעניש את המתפרעים". אך למרות ש"ההתארגנות הונעה על-ידי הסתה", כתבו חברי הוועדה ש"מאורעות וואדי סאליב הם אות הזעקה למעצבי המדיניות", והמליצו על שורה ארוכה של שיפורים בעיקר במערך הרווחה.
בעקבות האירועים אבא חושי, שראה בכל המהומות כישלון אישי שלו, הפשיל שרוולים ובתוך כמה שנים הרוב הגדול של תושבי ואדי סאליב הועברו לשיכונים אחרים טובים יותר, במבצע אולי חסר תקדים בתולדות המוניציפאליות הישראלית (בואו נמתין ונראה כמה שנים או עשורים ייקח לממשלת ישראל הנוכחית ליישם את מסקנות ועדת טרכטנברג, המתעלמות לחלוטין מבעיית הדיור, שהייתה הטריגר להפגנות השנה), הוגדלו התקציבים לטיפול במעברות ולפינוין, ושופר הסיוע למשפחות ברוכות ילדים ובחיילים משוחררים. כל זאת, כאשר מצבה הכלכלי של המדינה היה לאין שיעור גרוע יותר מאשר היום.
בהשפעת המחאה של "הפנתרים השחורים", הקימה ראש הממשלה
גולדה מאיר את ועדת ראש הממשלה לילדים ולבני נוער במצוקה, בראשותו של ד"ר ישראל כ"ץ (מי שכיהן מאוחר יותר כשר הרווחה). הוועדה קבעה שיש לפעול לצמצום הפערים החברתיים, המתבטאים בצפיפות דיור, בריאות, חינוך, השכלה (כן, אותה השכלה שהניבה בעשור האחרון מספר כה רב של פרסי נובל לישראלים היא פרי ההשקעות בשנים ההן ועד בערך אמצע שנות התשעים. עד שבאו ימים אחרים, בהם קיצצו ממשלות ההפרטה את תקציבי החינוך וההשכלה הגבוהה) ועוד. הפעולות לפתרון בעיית צפיפות הדיור החלו עוד קודם, כבר בממשלת אשכול וגם אחרי מותו ב-1969 בממשלת גולדה, והמשיכו גם בממשלת רבין הראשונה, על-אף המצוקה התקציבית של המדינה אחרי מלחמת יום הכיפורים. נתון מפתיע מצביע כי מספר הילדים החיים בצפיפות דיור ירדה בשנה אחת בלבד מכ-230,000 למעט יותר מ - 200,000 (והיום - כמה זמן ייקח לממשלה להגיע להישג כזה?). בנוסף לכך, קודמו תוכניות רווחה רבות נוספת, כגון: העלאת סכומי ההלוואות לזוגות צעירים, הונהג לראשונה ביטוח אבטלה, החלו להעניק קצבאות ילדים החל בילד הראשון ועוד.
לפחות דבר אחד נכון בדוח - המשטרה הפעם לא פעלה לדיכוי ההפגנות ולא פעלה לפירוק המאהלים מיד. אך גם זה לא מדויק לחלוטין (המשטרה פיזרה בכוח מספר הפגנות), ובכלל הסיבה למתינות המשטרה לא הייתה מדיניות הממשלה. קודם כל וחשוב מכל - כמעט כל המחאה הייתה בעיקר על פסים לגיטימיים. כמעט לא היו התפרעויות ושוטרים לא היו בסכנה של תקיפה. כאשר המפגינים חשו שהגזימו - מיהרו לבקש את סליחת המשטרה והשוטרים. כמו-כן, המשטרה לא פעלה לפינוי המאהלים מאחר שראשי הרשויות המקומיות לא התלוננו על כך במשטרה, ודווקא במקרה כזה - בהעדר תלונה אין סמכות למשטרה לפנות את הפולשים. וגם - המשטרה עצמה הפגינה איפוק, בהבינה את מצוקת המוחים.
אך, לו המתין טרכטנברג בסבלנות עד עתה, היה נוכח איך הרשויות המקומיות, על-ידי פקחיהן ובגיבוי המשטרה,
חיש קל, טרם יבשה הדיו על הדוח שלו, פירקו את המאהלים ופיזרו את המוחים. נכון, הממשלה, הרשויות המקומיות הפגינו מעט סבלנות, אך לא יותר מזה.
לטעון, כפי שכתב טרכטנברג, כי הממשלות בתקופת אירועי ואדי סאליב והפנתרים "התבצרו בהכחשה עיקשת לשורשי השבר והמחאה" הוא סילוף קשה של ההיסטוריה. הממשלות הללו לא רק בדקו, באמצעות ועדות מקצועיות (לא רק אתה מקצועי, פרופ' טרכטנברג), את שורשי המחאה, אשר נתנו המלצות לתיקון המצב, אלא גם יישמו את ההמלצות הללו בקצב מהיר.
כל זה, מבלי לומר מלה על תוכן הדוח עצמו, שכבר נשפכו עליו, על המצוי בו ועל החסר בו שבו, אגמי דיו ומבלי לנסות להעריך כיצד הממשלה תפעל ליישמו, אם בכלל. ואז נראה מי מתבצר בהכחשה עיקשת. אך על האמת ההיסטורית יש לשמור מפני הרוצים לשנותה בשם האינטרסים שלהם ושל מי שמינה אותם, שלהם ולא של תושבי המדינה.
