ויקרא כ"ו, פסוק ל"ז
"וכשלו איש באחיו כמפני חרב ורודף אין,
ולא תהיה לכם תקומה לפני אויבכם".
מהפסוק הזה, נגזר הכלל המוכר לכולם והנשמע כל כך יפה,
כי "כל ישראל ערבים זה לזה".
בשבת 10.12.2011 ישבנו כולנו מול הטלוויזיה
מאושרים ושמחים, מוצפים בגאווה.
פרופ' דן שכטמן קיבל פרס נובל - בפרס הנכסף זכה לבדו,
האולם הריע לכבודו
ומלך שוודיה לחץ את ידו.
אני משוכנעת, כי לא רק אני הרגשתי,
כאילו המלך, הנכבד, לוחץ את ידי.
בשר מבשרנו, אזרח המדינה, ישראלי יפה,
הגיע לתהילת עולם - כך יאה וכך נאה.
הרי אנחנו יודעים "כל ישראל ערבים זה לזה"
אבל עוד לא הצלחנו להירגע מהשמחה, ומהתרוממות הנפש,
וכבר הוטלנו לתחתית ההשפלה - לתוך הסחי והרפש.
חשנו בעלבון ובבושה איומה -
האם זה אותו העם? האם זו אותה מדינה?
האם אנחנו ערבים -
גם לכנופיות של פורעים ומתפרעים.
מי הם נוער הגבעות,
האם מדובר בעשרות או במאות?
האם במדינת חוק ומשפט - צבא ומשטרה,
יכולים לשרוף מסגדים, להשאיר כתובות נאצה,
להציג את כולנו מול העולם הנאור בעמדת בושה ומגננה,
מבלי שהאשמים ייתפסו ויתנו את הדין על מעשי הנבלה.
וייענשו על המעשים במלוא החומרה?
גם כל מאות אלפי המתנחלים, משפילים עיניים בבושה,
ולפחות כלפי חוץ, מתנערים מאותה חבורה.
אם יש צדק – יופיע מיד, ולא יירתע.
אם יש חוק במדינה - תתכבד ותוכיח את נחת זרועה.