"ועוד באותו עניין: כיוון שתאוותיו של אדם אין להן שיעור, ואין אדם משׂביע אפילו את חציין, שכך טִבְעו שהוא יכול להתאוות לכול דבר, אבל המזל אינו מצליח את מעשיו בידיו אלא בצמצום ומתיר לו להשיג מעט מזעיר, אין נחת לאדם, ולעולם אין נפשו שבעה, וכול ימיו הוא מואס במה שיש לו. לפיכך מגנים את ההווה, משבחים ומפארים את העבר ומשתוקקים לעתיד לבוא"...
[ניקולו מקיאבלי / "עיונים בעשרת הספרים הראשונים של טיטוס ליביוס". תרגום: אפרים שמואלי, הוצאת שוקן/ תשכ"א]
אַתְּ לא אשמה במה שקרה
ואת יכולה להיות שקטה
כמו השקט שאחרי סערה
שלפניה הכול היה סתם;
את לא אשמה במה שלא קרה
ואת יכולה להיות שקטה
כמו ענני נוצה שלא מטְרתם
להוריד גשם כאן או שם;
את לא אשמה במה שלא שכבר לא יקרה לעולם
ואת יכולה להיות שקטה
גם בעניין הזה כמובן
כי כבר קרה די והותר עד כאן;
את לא אשמה במה שנקְבע מראש
ולא התקיים כי לא צוין בשום מקום
שאין מבטלים
אלא במִקרה של כוח עליון;
את לא אשמה ובעצם גם אני לא
כי הצידוק הזה של כוח עליון
לא חייב להיות רעידת אדמה
זה יכול להיות סתם שֶׁמה שנגמר
נִגְמַר.