עונות-מעבר

זו הייתה עונה משונה: כשרציתי אותך היית לרוב חצי-ישנה או מלאה כְּרוּב או לא מרגישה נוח עם עצמך כי יצאו לך למשל השד יודע איך פצעוני-זיעה על התחת וכן הלאה... העונה המשונה ההיא עברה כדרכן של כול מיני עונות משונות שהן בדרך-כלל עונות-מעבר בלתי-יציבות מִקור לחום ומחום לקור אבל דווקא בעיצומו של קיץ ישראלי ארוך מהביל אביך ויציב כרגיל קרה היפוכו של דבר: כשרצית אותי הייתי לרוב רעב באופן חסר-פשרות לאוּמְצָה עסיסית-לוהטת-מדממת טבולה ברוטב פטריות בשמנת מוקפת בראשָׁנֵי-כרובית מוקפצים בחמאת עִזִּים או כבשים או בְּהֵמוֹת דַּקּוֹת אחרות או שהייתי טרוד בפעם המאה בתרגום סוֹנֶטָּה 130 של שייקספיר מתוך 26 המוקדשות לגברת כֵּהָה מחפש את צִבעה האמיתי סביב פיר ערוותה ששם רוב הסיכויים למצוא אותו טבעי וזורם כמו שפת-אם... בִּרְבוֹת העונות הרגילות והמשונות התעגלו לנו כול מיני ניגודים ושׁוֹנוּיוֹת קושיות החלו לְהִתְקַהוֹת תירוצים לְהִתְיַתֵּר והכול בינינו החל להִתְיַשֵּב על הצד הטוב ביותר: כי פשוט הפסקנו לרצות יותר ממה שאנחנו יכולים לקבל ולתת אנחנו ממשיכים לתת ברצון רק את מה שיש לנו לתת בלי למשכן את חֵרוּתֵנו בלי לשעבד את מציאותנו לחלומותינו בלי לקפוץ מעל פּוּפִּיקֵינוּ - כשאנחנו קוראים שירים אנחנו כבר לא שואלים את עצמנו לְמה התכוון המשורר כי כשהמילים מביסות אותנו כניעה ללא תנאי היא הכי הגיונית וכשלא אז לא.