קִנְאָה

היא הייתה יפה ברמה כזאת שמִמנה אפשר רק לרדת ולא-רק בני-תמותה קִנְאוּ בה עד כְּלוֹת גם הזמן הנצחי בעצמו קִנֵּא בה קִנְאָה יוקדת וניסה ועשה ככול יכולתו לַחֲרוֹךְ מִדֵּי יום ביומו את יופיה אבל גם הוא גם הוא גם הוא לא היה יכול עליה היא הייתה יפה ברמה כזאת שלא האמנתי שזה קורה לי כשפתחה לפנַי את כול כולה ונתנה לי לקחת בלי שום הגבלה את כול מה שטוב בעיני והכול היה כול-כך טוב בעיני שלִבחור במה להתחיל היה כמעט על-אנושי אולי זה יצחיק את מי שזה יצחיק אבל התחלתי בכך שנשקתי לה על המצח ואחר-כך על קצה האף ואחר-כך כתבתי לה שיר שאחר-כך היא שרה לי היא שרה לי כמו הזמיר שלא היה לו תחליף ולעולם גם לא יהיה בשביל אותו קיסר סין אגדי באותה אגדת ילדים וגם לא במציאות בשבילִי אולי זה יעציב את מי שזה יעציב שמיופי ברמה כזאת לקחתי תחילה רק מה שהייתי צריך כדי לשרוד ולא עוד אבל האמת היא שבמשך הזמן התחלתי לקנא בעצמי על כך שיופי ברמה כזאת שממנה אפשר רק לרדת – נפל בחלקי האמת היא שהקִּנְאָה בעצמי סינוורה עד כדי לעוור ככול שהיופי שלה נתן לי יותר האמת היא שבסופו של דבר לקחתי הכול האמת היא שאין אחריה.